הסוגיה הפלסטינית לא נחבאה ב"שורות הקטנות" של הריאיון הדרמטי שהעניק אמש מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, לרשת פוקס. לצד קביעותיו ולפיהן השיח בין הממלכה לישראל מתקדם היטב - בניגוד לפרסומים בדבר קיפאון במו"מ, וכי ישראל מהווה בעלת ברית פוטנציאלית של סעודיה, הוא הדגיש כי שאלת הנורמליזציה תלויה קשר הדוק בנושא הפלסטיני, זה שבישראל מנסים לגמד ולהגדיר כ"מכשול" או "קושי" בדרך לפריצת דרך.
הכרזות בן סלמאן מצטרפות לאמירות ברוח דומה של בכירי הממשל האמריקאי, ובראשם הנשיא ביידן, ולמהלכים מדיניים שהסעודים עצמם נוקטים, למשל כינוס 25 שרי חוץ מהעולם שנערך בחסותם בימים האחרונים בארה"ב ומוקד בחשיבות חזון שתי המדינות.
כלל האיתותים מבהירים לישראל כי אין יכולת להימלט מעיסוק בנושא הפלסטיני, תוך דבקות בתזה הרווחת ולפיה ניתן לקדם "שלום תמורת שלום" ונורמליזציה עם העולם הערבי, תוך "דילוג" מעל הנושא הפלסטיני.
שאלת המפתח העולה כרגע היא למה מתכוון בן סלמאן בדבריו על התקדמות משמעותית בסוגיה הפלסטינית. סביר להניח כי אין מדובר ב"מחוות כלכליות", שעליהן מוכן להתפשר גם השר סמוטריץ', אלא במהלכים בעלי היבט מדיני שהועלו באחרונה בפני ריאד גם מצד צמרת הרשות, ובראשם שינויים במימד הטריטוריאלי (במיוחד הסבת שטחי B ל-A כדי להגדיל את מרחב השליטה הפלסטינית ביו"ש), פתיחה מחדש של הקונסוליה האמריקנית בירושלים, ואולי אף חידוש המו"מ המדיני.
כל אחד מהמהלכים, ואף עצם ההכרזה הישראלית בדבר נכונות לממשם - הרבה מעבר לאמירת רה"מ אמש במפגש עם ביידן לגבי רצונו ב"שלום עם הפלסטינים" - עשוי מצד אחד להסיר מכשולים משמעותיים בדרך לנורמליזציה עם סעודיה, אך מהצד השני להוות איום ממשי על המשך קיומה של הממשלה בהרכבה הנוכחי, נוכח ההתנגדות הנחושה של נציגי הציונות הדתית, וחלק מחברי הליכוד, לצעדים משמעותיים כלפי הפלסטינים, ואולי אף לזמן פתח לשינוי בהרכב הממשלה.
צומת הכרעה: קידום נורמליזציה עם סעודיה מול שמירת לכידות הממשלה
נתניהו מנסה עד עתה, בקושי רב, לאחוז בחבל משני קצותיו: לקדם במרץ את הנורמליזציה עם סעודיה, לרבות במחיר הסכמה לביסוס מעגל דלק גרעיני על אדמת סעודיה בפיקוח אמריקני - מהלך העומד בסתירה לדוקטרינה הישראלית הוותיקה המתנגדת למימוש מהלך שכזה במזה"ת; אך בה בעת לשמר את לכידות ממשלתו, תוך פיזור "הרגעות" לגבי טיב המהלכים שיקודמו מול הפלסטינים, ולגבי היכולת לשמר את הברית האסטרטגית האמיצה עם ארה"ב תוך כדי קידום הרפורמה המשפטית.
בפועל, מתקרב נתניהו במהירות לצומת הכרעה שבה יהיה חייב להחליט האם ברצונו לממש את "הפרס הסעודי", המגלם כאמור הישגים אסטרטגיים (לצד אתגרים), או לשמר אינטרסים פוליטיים מבית, ובראשם הרכבה הנוכחי של ממשלתו.
הסבירות כי תקודם נורמליזציה עם סעודיה לפי דגם "השלום הכלכלי" בלבד, נראית בשלב הזה נמוכה, והוכח כבר בהסכמי אברהם כי אינה ריאלית: ב-2020 נדרש נתניהו להקפיא את תכנית הסיפוח בתמורה להסכמי שלום עם איחוד האמירויות ובחריין, מהלך שזכה לביקורת חריפה מצד הציונות הדתית, וסביר כי דרישה משמעותית יותר תעמוד על הפרק גם עתה.
בראיה לאומית אסטרטגית רחבה, מומלץ לנטוש את תפיסת הסוגיה הפלסטינית כ"עול" או "מכשול", ולראות בעצם קידומה בחסות הדיאלוג עם סעודיה הזדמנות. נוכח העדר מחשוב אסטרטגי מעמיק בנושא הפלסטיני מזה מספר שנים, מתקדמת ישראל כל העת למיזוג גובר בינה לבין יו"ש שיביא בסופו של דבר, גם ללא רצון או תכנון של רוב הגורמים בישראל, למציאות של מדינה אחת. ההתקדמות הזאת נעשית תוך הישענות על התפיסה ולפיה ייצוב מרקם החיים והכלכלה של הפלסטינים יאפשר המשך הסטטוס-קוו הנוכחי לאורך שנים, אותה תפיסה שקרסה לפני חצי מאה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים.
חידוש המו"מ המדיני ושינויים מוגבלים במימד הטריטוריאלי ביו"ש במסגרת קידום הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה רחוקים מלהיות הכרעה היסטורית, אולם עשויים להעצים את הרווח האסטרטגי שתניב ישראל מפריצת דרך מדינית עם ריאד. התקדמות בסוגיה הפלסטינית, חשוב להדגיש, אינה בגדר "טובה" או "ויתורים" שנאלצים לנקוט עבור הפלסטינים, אלא מהלך רב חשיבות עבור האינטרסים הלאומיים ולטובת האסטרטגיה ארוכת הטווח של ישראל, ורצוי שתהווה ראשיתו של שיח נוקב ונטול אשליות לגבי דיוקנו של העתיד הישראלי-פלסטיני.
בהקשר הזה, כדאי להיזכר בדברים נוקבים שאמר ב-1968 פנחס לבון, שכיהן כשר הביטחון בשנות ה-50. הדברים היו נכונים לפני 55 שנים ויש להם רלוונטיות רבה יותר כיום: "ההכרעה בשאלה הזו [של השטחים] אינה ביננו לבין הערבים. זוהי הכרעה ביננו לבין עצמנו. האם אנו רוצים להפוך את מדינת ישראל למדינה הנתונה לסכנה מתמדת לאו דווקא מבחוץ אלא מבפנים? האם מותר לנו לשחק בסיכוי אחרון זה לקיומנו הלאומי ע"י השתעבדות לחלומות שווא ולרחף באוויר כאילו אין אנו מצווים לעמוד בשתי רגלינו על קרקע הממשות ולהיות נתונים רק לצוויה?".
* ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן