בראשית יולי 2023 צוין באיראן חג ע'דיר. לפי אמונתם של השיעים, ביום ה-18 לחודש האחרון בלוח השנה המוסלמי בשנת 632 לספירה, נשא הנביא מוחמד דרשה בנווה המדבר ע'דיר ח'ום שבין מכה לאל-מדינה, ובה הכריז על עלי בן אבי-טאלב כעל יורשו. בטקסים, שאורגנו בחסות השילטונות ברחבי המדינה, השתתפו על פי הערכות שונות מיליוני בני אדם. תהלוכות החג עוררו שיח ציבורי ער סביב משמעותה של ההשתתפות העממית בטקסים הדתיים ביחס למעמד הדת בחברה האיראנית.
תומכי המשטר במחנה השמרני הציגו את אירועי היום כביטוי נוסף לדתיות העמוקה והנרחבת המאפיינת את החברה וכעדות לכך שאין בסיס לטענות בנוגע למגמות החילון ברפובליקה האיסלאמית. כך, למשל, היומון הממסדי כיהאן טען כי טקסי ע'דיר הוכיחו שהנטייה לדת בקרב אזרחי איראן רק הולכת ומתעצמת והטענות מצד "אויבי המהפכה" כי הדת באיראן נמצאת בתהליך שקיעה ושהציבור הולך ומואס בדת אינן עולות בקנה אחד עם העדויות בשטח. היומון השמרני 'וטן אמרוז' גרס כי נוכחותם ההמונית של שכבות חברתיות מגוונות בטקסים דתיים מעידה על עומק השפעתה של הדת בחברה ועל תרומתה לחיזוק האחדות הלאומית, חרף מאמציהם של אויבי איראן לפגוע במסורות הדתיות ולערער את האחדות הפנימית.
לעומתם, מבקרי המשטר במחנה הרפורמיסטי-פרגמטי טענו כי השתתפות האזרחים בתהלוכות היום אינה מעידה על מידת הדתיות בחברה ועל אחת כמה וכמה על התמיכה הציבורית במשטר ובמדיניותו. הם הדגישו את העובדה כי תהלוכות ע'דיר אורגנו בידי השלטונות במימון ממשלתי, ומדובר בניצול לרעה של כספי ציבור, שרק מגביר את הפוליטיזציה של הדת ופוגע בכך במעמדה. המבקרים ייחסו את הנוכחות הרבה בטקסים הדתיים לעובדה שלמשתתפים בתהלוכות החג הוצעו מגוון מוצרים והטבות בחינם, למשל בדוכנים לחלוקת מזון, ממתקים וצעצועים שהוקמו לאורך מסלול התהלוכות הדתיות.
מגמות עומק בחברה האיראנית
השיח הציבורי סביב תהלוכות יום ע'דיר מתקיים על רקע מגמות עומק המתרחשות בחברה האיראנית בעשורים האחרונים, ובכלל זה תהליך חילון מואץ ושחיקה במעמדם של אנשי הדת. אין ספק כי הפוליטיזציה המופרזת של הדת באיראן, כישלונו של המשטר לפתור את המצוקות הכלכליות והחברתיות של אזרחי המדינה והשחיתות הנרחבת צמצמו את תמיכתן של שכבות נרחבות של הציבור במשטר המהפכני, וחשוב מכך, החלישו את כוח המשיכה של הדת בעיני ההמונים. סקרי דעת קהל מצביעים על שינוי מתמשך בהתנהגותם הדתית של אזרחי איראן ובמידת השמרנות הדתית שלהם. כך, למשל, סקר של מכון הסקרים האיראני ISPA בשנת 2020 חשף ש-47.4 אחוזים מאזרחי טהראן אינם צמים בחודש הרמדאן. התרחקות הציבור מהדת ניכרת היטב באי-הקפדה על קוד הלבוש האיסלאמי, במיוחד ביחס לקיום חובת עטיית הרעלה על ידי נשים, ובהדרת רגלי הציבור מהמסגדים. מחקר שנערך על ידי מרכז המחקרים של המג'לס בקיץ 2018 העלה כי 70 אחוזים מהנשים אינן מקפידות על לבוש הרעלה בהתאם לציווי ההלכתי. בין 10 ל-15 אחוזים מהנשים לא הקפידו כלל על לבוש הרעלה ורק 13 אחוזים מהן שמרו בקפדנות על חובת עטיית הרעלה.
במקביל לתהליך החילון, ניכרת ירידה מתמשכת במעמדם של אנשי הדת באיראן, בין היתר משום שהם מזוהים עם המשטר האיסלאמי ועוולותיו. גם מעמדם הכלכלי הטוב יחסית של חלק מאנשי הדת והימנעותם מקשר הדוק ושוטף עם האזרחים מרחיק אותם מהאזרחים הפשוטים. לשחיקת מעמדם של אנשי הדת תרמו גם מאמצי המשטר להשליט את מרותו על הממסד הדתי הלמדני. תהליך הפוליטיזציה של הממסד הדתי פגע משמעותית בעצמאותו, הפך אותו תלוי לחלוטין בתמיכת השילטונות והביא לירידה ניכרת במעמדו. מגמות אלו אינן נעלמות מעיניהם של אנשי הדת עצמם. בריאיון לעיתון איראני אמר לאחרונה איש דת רפורמיסטי, כי לא ניתן להכחיש שצעירים רבים התרחקו מהאיסלאם ומאנשי הדת. הוא ציין כי במשך מאות שנים ראו אנשי הדת את שליחותם בהפצת הדת ובהיותם דוגמה אישית ולא במעורבות בענייני השלטון. לאחר המהפכה האיסלאמית (1979) החלו אנשי הדת להתערב בניהול ענייני המדינה וליטול חלק פעיל במוסדותיה והתפתחות זו אינה משרתת את האינטרסים שלהם ושל דת האיסלאם. אין להם הכישורים הנדרשים לשם כך, בעיות המדינה נזקפות לחובתם והם נאלצים להתרחק משליחותם הדתית והחברתית לטובת מחויבויותיהם השלטוניות.
תהליכים אלה מתקשרים למגמות ההתמערבות והמודרניזציה בחברה האיראנית. החשיפה הגוברת למערב ולמודרניזציה הביאה לאימוץ אורח חיים מערבי, בעיקר בקרב הצעירים המתרחקים מערכי המהפכה ומאמצים אורח חיים מתירני יותר. צעירים רבים מבקשים למרוד בחוקי המשטר האיסלאמי, בעיקר במרחב הפרטי, למשל באמצעות צריכת מוצרים מהמערב ותרבות מערבית, ומקיימים מסיבות מחתרתיות הרחק מעיני השילטונות. תהליכים אלה אפיינו בעבר שכבה מצומצמת יחסית בחברה האיראנית, במיוחד צעירים בני המעמד הבינוני והעליון בערים המרכזיות. אלא שתהליכי עיור, הופעתם של אמצעי התקשורת החדשים (אינטרנט וטלפונים סלולריים) והתרחבות התחבורה הציבורית בתוך הערים המרכזיות ובין הערים הביאו להתרחבות תהליכים אלה.
חילון ודתיות ברפובליקה האיסלאמית
למרות הנאמר לעיל, אין משמעותם של תהליכי עומק חברתיים אלה כי הציבור האיראני הופך חילוני במשמעות המוכרת במערב. רוב הציבור נותר דתי, אך מתרחק מהממסד הדתי. הדת ממשיכה למלא תפקיד מרכזי בחיי היומיום, אך אנשי הדת הולכים ומאבדים את סמכותם. אף על פי שהחברה האיראנית ממשיכה להתאפיין במידה רבה של דתיות, הרי שגם אזרחים דתיים מגלים נכונות פחותה ליטול חלק בפעולות דתיות הנושאות אופי קהילתי, כגון תפילה בציבור. שורת סקרים, שנערכו בשנים האחרונות באיראן מצביעים על כך שרוב מוחלט בציבור האיראני ממשיך לדבוק בעקרונות הדת. בסקר שנערך ב-2016 השיבו למעלה מ-75 אחוזים מהנשאלים שהם מרגישים קרובים או קרובים מאוד לאלוהים. גם יחס הציבור כלפי פגיעה בכבודם של קודשי האיסלאם לא השתנה באופן משמעותי. ב-2016 הביעו 85 אחוזים מהנשאלים יחס של שנאה כלפי מי שפוגע בכבודו של הנביא מוחמד ו-86 אחוזים הביעו שנאה כלפי מי שפוגע בקוראן. סקרים שנערכו בתקופת הקורונה הצביעו על עלייה נוספת בחשיבות הדת ואלוהים בקרב הציבור בעקבות התפרצות המגפה. ניכר אפוא שאיראנים רבים ממשיכים לפנות לדת, במיוחד בזמנים קשים, ועדיין רואים בה מקור להגנה, למשל מפני מחלה.
העובדה שחלק ניכר מהציבור עדיין מזהה עצמו כאמוני עשויה להסביר חלק מהביקורת ביחס לגילויים קיצוניים של התנגדות לדת ואף לאנשי דת. אחד מביטוייה של תנועת המחאה, שפרצה בעקבות מותה הטראגי של הצעירה מהסא אמיני בספטמבר 2022, הוא הפלתם של טורבנים מראשיהם של אנשי דת במרחב הציבורי על ידי צעירים. התרחבות התופעה עוררה ויכוח בקרב גולשים ברשתות החברתיות. רבים מהגולשים הביעו בה תמיכה והציגו אותה כחלק מהמחאה הכוללת נגד המשטר וכביטוי להתנגדות הגוברת כלפי אנשי הדת השולטים ברפובליקה האיסלאמית. לעומתם, גולשים אחרים טענו כי יש להבחין בין מחאה לגיטימית כלפי המשטר להפגנת חוסר כבוד כלפי כלל אנשי הדת. כך, למשל, אחד הגולשים ציין בתגובה לסרטון המתעד זריקת טורבן על ידי צעירים בטהראן, כי הדבר אינו מקובל ומשקף חוסר כבוד כלפי לבוש דתי וכי בהתנהגות כזו יש ביטוי לאיסלאמופוביה ולא לחופש.
עם זאת, אין משמעות הדבר שאלה המזהים עצמם כאמוניים או דתיים תומכים במדיניות המשטר או אף מחויבים לעקרונות היסוד של הרפובליקה האיסלאמית. כך, למשל, ניתן להצביע על התנגדות למדיניות כפיית הרעלה גם מצד אזרחים שאינם מתנגדים לעצם עטיית הרעלה, ואף מצד חלק מאנשי הדת. במאי 2015 ביטא איש הדת חוג'ת אל-איסלאם מוחמד-רזא זאא'רי התנגדות חריגה לכפיית הרעלה ואף טען שהנהגת מדיניות זו לאחר המהפכה הייתה טעות שהשלטונות צריכים להודות בה ולתקנה. בריאיון לאתר חדשות איראני אמר זאא'רי שכפיית הרעלה אינה מעודדת את עטייתה ואף מביאה לתוצאה הפוכה. דבריו של איש הדת זכו לתמיכה מצד גולשים רבים, ששיבחו אותו על אומץ ליבו והסכימו עם עמדתו שהממשלה אינה צריכה להתערב בסוגיית הרעלה. במאמר פרשנות, שהתפרסם לאחר תהלוכות ע'דיר באתר חדשות איראני, נכתב כי בהשתתפות הציבור בתהלוכות אין כל הוכחה לתמיכה בהתנהלות הממשלה. רבים ממשתתפי התהלוכות מתנגדים למדיניות הממשלה, שהובילה לסנקציות ולהחרפת העוני. הפרשן והפעיל הפוליטי השמרני נאסר אימאני טען, אף הוא, שיש להבחין בין זיקה דתית להשקפה פוליטית. בהתייחסו לתהלוכות ע'דיר, אמר אימאני כי לחלק מהאזרחים המקפידים על קיום טקסים דתיים ושהינם בעלי זיקה לדת יש השגות רציניות בנוגע לאופן ניהול ענייני המדינה וכי אין להסיק מהשתתפות הציבור בטקסים לגבי מידת שביעות רצונו מהממשלה וממדיניותה.
טענות אלה נכונות גם לגבי השתתפות אזרחים באירועים נושאי גוון אידיאולוגי, דוגמת יום השנה למהפכה האיסלאמית. תהלוכות יום המהפכה שינו במהלך השנים את אופיין והפכו מאירוע בעל צביון פוליטי ומהפכני לקרנבל צבעוני, המספק בעיקר הזדמנות לבילוי משפחתי ביום החופשה הלאומי בירידים המוקמים לאורך הרחובות ולמפגשים חברתיים. גם הלווייתו של מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, קאסם סולימאני, בינואר 2020, הצליחה לגייס משתתפים רבים שאינם מזדהים בהכרח עם מדיניות המשטר. במסע ההלוויה, שנמשך ימים מספר ועבר בכמה ערים בדרך לעיר הולדתו כרמאן, השתתפו מיליוני איראנים. הסוציולוג והפעיל הפוליטי הרפורמיסטי, מוחמד-רזא ג'לאא'יפור, תיאר את הלוויה כאירוע ההמוני ביותר באיראן מזה שני עשורים. הוא הדגיש, עם זאת, כי בין המשתתפים באירוע היו גם אזרחים מהשורה שאינם מזוהים עם מחנה פוליטי כזה או אחר. חלקם אף היו מסויגים מהתנהלות משמרות המהפכה בסוגיות פנים ומדיניות חוץ, אך ביקשו להוקיר כבוד לסולימאני על רקע השתתפותו במלחמת איראן–עיראק ובמערכה נגד דאעש, או להביע התנגדות לחיסולו, שנתפס על ידם כביטוי לטרור מדינתי מצד ארצות הברית. לא זו אף זו, לעיתים נעשה שימוש בטקסים דתיים להבעת מחאה נגד המשטר. כך, למשל, במהלך התהלוכות שהתקיימו במספר ערים ברחבי איראן במסגרת טקסי העאשורא השיעים ביולי 2023 נשמעו קריאות בגנות המשטר.
מן הצד האחר, אין לראות בהכרח בגילויים של חילון ועוינות כלפי אנשי הדת משום נכונות להתגייס לפעולה אקטיבית לשינוי פוליטי. הפער בין מוסדות המשטר לציבור, ובייחוד הדור הצעיר, הולך ומתרחב לאורך השנים. במקביל מחריפה הביקורת נגד שלטונות הרפובליקה האיסלאמית, פוחת האמון הציבורי במוסדות המדינה וגוברת תחושת הייאוש. תופעה זו ניכרת היטב בגלי המחאה העממית, שהפכו בשנים האחרונות תדירים יותר וקיצוניים בהשוואה לעבר בגילויי האלימות ובסיסמאות הנשמעות נגד עצם קיומו של שלטון אנשי הדת. עם זאת, הייאוש הגובר מוביל לעתים קרובות דווקא לאימוץ דרכים אחרות להתמודד עם המציאות, לרבות הגירה, אדישות פוליטית, נטייה גוברת לבורחנות (אסקפיזם) ותופעות חברתיות קשות, כמו התאבדויות והתמכרות לסמים. יתר על כן, בקרב חלקים מהציבור האיראני עדיין ניכר חשש מפני שינוי מהפכני שיוביל לכאוס פוליטי. בראייתם של איראנים רבים, החלופה למשטר הנוכחי עלולה להיות גרועה אף יותר, למשל מלחמת אזרחים, פגיעה בלכידותה הטריטוריאלית של ארצם או השתלטות משמרות המהפכה על מוקדי הכוח במדינה במקרה של קריסת המערכת הפוליטית הנוכחית. לפיכך, חלקים בציבור האיראני מוכנים להסתפק – לפחות בטווח הקצר – בשיפור המצב הכלכלי ובצמצום מוגבל והדרגתי של מעורבות הממשלה בחיי האזרחים.
"הרוב הדומם" כמפתח לשינוי פוליטי באיראן
החברה האיראנית היא חברה מורכבת ומשתנה, שעוברת מאז המהפכה האיסלאמית תמורות דמוגרפיות ושינויים תרבותיים מרחיקי לכת. לתהליכי ההתמערבות, המודרניזציה והחילון יש השפעות פוליטיות מגוונות ולעיתים אף מנוגדות. החשיפה למערב ולמודרניזציה מעודדת תהליכי אינדיבידואליזציה ואימוץ גישות ליברליות יותר, אך אימוץ תרבות הצריכה והפנאי מחזק לעיתים את מגמת הדה-פוליטיזציה של הדור הצעיר. גם למגמות הדמוגרפיות יש השפעות פוליטיות מנוגדות. חרף מאמצי המשטר בעשור האחרון לעודד ילודה כדי למנוע את הזדקנות החברה, נמשכת באיראן מגמת צמצום הילודה. האוכלוסייה הצעירה ברובה מתרחקת מערכי המהפכה האיסלאמית וקוראת תיגר על הממסד הדתי-השמרני, אך הזדקנות החברה מחזקת את ההעדפה לשינוי הדרגתי, ליציבות פוליטית ולשיפור כלכלי על פני שינוי מהפכני. סוציולוג איראני טען לאחרונה כי רבים מהמבוגרים בגילאי הביניים מזדהים עם הצעירים הנוטלים חלק בהפגנות המחאה בשנים האחרונות, אך אינם יכולים להצטרף אליהם בקלות משיקולי משפחה ופרנסה.
המפתח לשינוי פוליטי באיראן נעוץ במידה רבה ביכולת לגייס את מה שכונה על ידי חמיד-רזא ג'לאא'י-פור "הרוב הדומם". במאמר שפרסם לאחרונה, העריך הסוציולוג האיראני כי כ-70 אחוזים מהחברה האיראנית מהווים "רוב דומם". הם אינם שבעי רצון מהתנהלות השילטונות ומזדהים עם דרישותיהם האזרחיות של הצעירים, אך בה בעת מסתייגים מקריאותיהם של חוגים רדיקליים, במיוחד מחוץ לאיראן, להפלת המשטר בדרכים אלימות. בריאיון עיתונאי טען הסוציולוג כי הניסיון להפוך את גל המחאות האחרון לתנועה לשינוי משטר כשל משום שרבים באוכלוסייה סירבו לחבור לתנועה מהפכנית אלימה. חלק גדול מהציבור אינו מרוצה מהמדינה, אך בו בזמן עוין את האופוזיציה הרדיקלית המורכבת מארגונים מלוכניים או טרוריסטיים היושבים בחו"ל.
ואכן, התייחסות כוללנית ומכלילה לחברה האיראנית, שאינה מכירה בהטרוגניות שלה, עלולה להקשות על המאמצים לגייס את תמיכת "הרוב הדומם" בשינוי פוליטי ברפובליקה האיסלאמית. מדינת ישראל עצמה אינה מסתירה בשנים האחרונות את כוונותיה לערער את היציבות השלטונית באיראן. כך, למשל, אישר גורם מדיני בכיר באוקטובר 2021 כי במערכת הביטחון גיבשו תפיסה שלפיה לחץ מצד הציבור באיראן, שאינו נוטה לקבל בהבנה פגיעה באורחות חייו, עשוי להשפיע על הממשל האיראני בנושא הגרעין. הדברים נאמרו על רקע מתקפת סייבר, שגרמה תקלות ושיבושים באספקת הדלק במדינה. התורים לדלק, טען אותו גורם, יגרמו ל"צפונבונים בטהראן" ללחוץ על המשטר לסגת מתוכנית הגרעין. באפריל 2023, חודשים ספורים לאחר פרוץ גל המחאות באיראן, ביק רזא פהלוי, בנו של השאה המודח, בישראל בהזמנת שרת המודיעין, גילה גמליאל. גם ביקור זה נתפס כביטוי לכוונותיה של ישראל לסייע לאופוזיציה האיראנית הגולה במאמציה להפיל את המשטר.
חבירה לקבוצות ולארגונים חילוניים, פרו-מערביים ופרו-ישראלים החותרים לשינוי מהפכני באיראן נראית לעיתים טבעית ומובנת מאליה, אך ספק אם יש ביכולתם של חוגים כאלה לחולל את השינוי הרצוי. שינוי פוליטי באיראן תלוי במידה רבה ביכולת לכונן קואליציה נרחבת של מגזרים בעלי השקפות שונות ואף מנוגדות. אחת החולשות המרכזיות שבאו לידי ביטוי בגל המחאות האחרון היתה הימנעותם של מגזרים חברתיים וכלכליים משמעותיים, למשל פועלים בתעשיות מרכזיות ועובדים בענף השירותים, מלהצטרף למעגל המחאה שהובל בעיקר על ידי צעירים וסטודנטים באוניברסיטאות. הצבת אתגר משמעותי ליציבות המשטר מחייבת גיבוש קואליציה כלל-ארצית נרחבת, שתצליח לאחד בין קבוצות חברתיות המתמקדות בדרישה לשיפור כלכלי ולצדק חברתי, דוגמת פועלים וגמלאים, לקבוצות בעלות תודעה פוליטית גבוהה, למשל סטודנטים הנחשבים נושאי הדגל של המאבק למען חירויות פוליטיות ואזרחיות. לשם כך דרושה הכרה במורכבותה וברב-גוניותה של החברה האיראנית. הבחנה בין 'המשטר' באיראן לבין 'הציבור' אינה מספקת, משום שלא ניתן להתייחס לאוכלוסיית איראן, המונה כיום למעלה מ-85 מיליון בני אדם, כהומוגנית ומונוליטית.
החברה האיראנית – בדומה לכל חברה אנושית אחרת – מורכבת מדתיים, מאמוניים ומחילונים; מתומכי משטר, ממבקריו וממתנגדיו; מסטודנטים צעירים ליברלים ומצעירים קיצונים המתנגדים למערב; מבני מעמד בינוני עירוני משכיל ושוחר שינוי ומבני מעמד בינוני-מסורתי ובני שכבות חלשות יותר, שאינם מעוניינים בהכרח בשינוי הסטטוס-קוו, על אחת כמה וכמה בדרכים אלימות ומהפכניות. מורכבות זו גוזרת גם הבדלים בהשקפות הפוליטיות, בתפישות האידיאולוגיות, בערכים ובסדרי העדיפויות. האזרח האיראני יכול להתנגד לכפיית הרעלה וגם לראות בה סמל דתי, לאומי וחברתי שראוי לשמרו, להפגין נגד מדיניות המשטר וגם לחגוג את ניצחונה של הנבחרת הלאומית בכדורגל, למחות נגד הסיוע האיראני לסוריה וגם להתנגד למדיניות הסנקציות האמריקניות, להסתייג ממדיניות המשטר הקוראת לחיסול ישראל וגם להתנגד למדיניות ממשלת ישראל. ניתוח פשטני והתעלמות מהגוונים המאפיינים את החברה האיראנית הם מתכון להערכות שגויות ופשטניות המובילות לרוב גם לאימוץ מדיניות כושלת.
>>> ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל אביב