ההצעה שהניח שר התקשורת שלמה קרעי (צריך לומר: תזכיר חוק טרם פורסם) לגבי אסדרת שוק הטלוויזיה לוותה בהצהרות הפומפוזיות שמלוות אותו מאז נכנס לתפקידו. אפשר לחלק אותן לשני סוגים: ראשית, ביקורת לא מדויקת על היעדר הפלורליזם בתקשורת - בימים שבהם עיתון ישראל היום זוכה לתפוצה דומה לזו של ידיעות אחרונות; מהדורת החדשות של ערוץ 14 מגיעה מבחינת רייטינג למהדורות של 11 ו-13; את תוכניות האקטואליה של השידור הציבורי מובילים מי שמזוהים באופן גלוי עם השקפת עולם ימנית; ופרשני ימין ו"מלחמת אליטות" נמצאים בשורה הראשונה בכלל הערוצים. חוסר הבושה להמשיך לפמפם טיעוני "הדרת ציבור שלם", אפליה והשתקה, מלמד על הכוונות האמיתיות: צבירת עוד ועוד כוח פוליטי על מוסדות שאמורים להיות מבקרי השלטון.
שנית, הטיעון הפסידו-דמוקרטי: "במקום ארבעה דירקטורים חיצוניים בחברת החדשות, מי שייצג את העמדה של הציבור הוא הציבור עצמו — יש לו שלט". כמה נוח, לא צריך שומרי סף ועילת סבירות כי יש את "העם", ולא צריך ממשל תאגידי שיחייב הפרדה בין שיקולי פוליטיקה וכסף לבין עיתונות בטלוויזיה כי יש את "השלט".
אבל כאן נמצא הדיסוננס הקוגניטיבי הבולט של קרעי. הוא לא באמת מתכוון לתחרות, ולא באמת מתכוון להצבעה דרך השלט. הנה כמה דוגמאות: מצד אחד קרעי מכריז על צמצום הרגולציה, ומצד שני הוא עושה מיקרו-מנג'מנט לפלטפורמות הרב-ערוציות ורוצה לחייב אותן להשתמש אך ורק בשלט שיקבל את חותמת הכשרות של השר. קרעי לא רוצה תחרות שווה דרך השלט, הוא רוצה להכפיף את השלט לקידום ערוצים מטעם.
מצד אחד הוא מכריז שלא תהיה עוד התערבות בתוכן החדשותי, אבל באותה נשימה מודיע שהוא מבטל חברות החדשות כגופים נפרדים בערוצי הטלוויזיה. חברות החדשות, מהוות את ה"באפר" בין בעלי ההון השולטים בערוצים לבין החדשות המשודרות בהם. הביטול שלהן פשוט יאפשר לפוליטיקאים להשפיע על החדשות באופן ישיר יותר ופשוט יותר - דרך בעלי ההון. אין זה סוד הלוא שחלק מהבעלים של אמצעי תקשורת בישראל ניסו בשנים האחרונות לקרטל את שוק העיתונות ולהכפיף את הסיקור לדרישות שפוליטיקאים בכירים דרשו מהם.
מצד אחד הוא קובע שיש להפסיק לפקח על פרסומות, ומצד שני הוא רוצה להפסיק לאפשר לשדר פרסומות בשידור הציבורי (רשת ב' וגל"צ) ולהעביר את התקציבים לתוכניות רוויות הדופמין של הרדיו האזורי, שיהפוך להיות רדיו ארצי (וכדאי לזכור שבלי פיקוח על פרסומות בטלוויזיה, הקמפיין ההומופובי הממומן של הלווינשטיינים שרץ עכשיו בטוויטר, יגיע גם לטלוויזיה. תיהנו.).
מצד אחד, קרעי מבטיח הקמת ועדת מדרוג חדשה, שלדבריו "תתבסס על מדגם אובייקטיבי ולא על בעלי אינטרסים", מצד שני, הוא לא מסביר כיצד יממן אותה, מה שגורם לי להניח שהוא רוצה שתהיה גם היא פנים-ממשלתית. אין ספק שצריך לשנות את שיטת המדידה, אבל האם אנו צפויים בעוד שנה לפארסה דומה לזו של הניסיון למנות את יד ימינו של ראש הממשלה לראש הלמ"ס, כדי להבטיח שכל הנתונים יהיו "אובייקטיביים"?
מצד אחד הוא מדבר על החשיבות שבמתן מרחב מוחלט לכוחות השוק, ומצד שני הוא מבקש לחזק ולהחיות את המיזם הכושל של עידן פלוס, שנמצא באחריות המדינה. לכך מצטרפת ההצעה שלו מן השבוע שעבר לאפשר לערוץ 14 לשדר דרך עידן פלוס מבלי שיצטרך לשלם את החובות שצבר. תחרות חופשית, לא?
וכמובן, מצד אחד הוא מכריז על סגירת הרגולטורים הקיימים, אבל מצד שני – מקים רגולטור חדש, פוליטי. כבר 25 שנה מדברים על הצורך לסגור את הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ואת המועצה לשידורי כללים ולוויין ולהקים במקומן גוף רגולטורי אחוד, עצמאי. אבל, כל מי שעסק בזה עד היום הבין שהגוף הזה צריך להיות רחוק כמה שניתן מן הדרג הפוליטי. למה? כי כאשר פוליטיקאים מאסדרים תקשורת, הם במצב של ניגוד עניינים אינהרנטי. אבל אולי עילת ניגוד העניינים בוטלה כבר, אני לא בטוחה.
מה שבטוח הוא שבמסגרת מגמת ההסתגרות של הממשלה, גם ההבטחה להקים רגולטור תקשורת עצמאי, שניתנה לארגון ה-OECD כערובה להצטרפות לארגון, הושלכה עכשיו לפח. ביטול הרשויות הרגולטוריות מהווה הפחתת הרגולציה, הכריז שר התקשורת. אבל זאת עלינו לזכור: מי שמקים במקום זאת רגולטור חדש, שכל חבריו הם מינויים פוליטיים, לא רוצה להפחית את הרגולציה. הוא רוצה להפוך אותה לפוליטית. הרי לא שמענו היום שום אמירה לגבי עצמאות מקצועית או תקציבית של הגוף החדש. בקיצור, שרי הממשלה יהפכו לרגולטורים הישירים של התקשורת. שוק חופשי אומרים לכם.
האמת היא שבחלק גדול מן ההצעה שהציג היום קרעי אין חידוש, והיא לא משקפת את "תוכנית קרעי" אלא את עבודת העומק שנעשתה כבר על ידי שר התקשורת הקודם, יועז הנדל. איסורים על בעלויות צולבות (מי ששולט בעיתון ובאתר חדשות לא יכול לשלוט בערוץ טלוויזיה – אגב, בניגוד להצהרות המוקדמות שלו); שידור פרסומות בהוט; חובת מכירה והנגשה של שידורי הספורט; וחובת יצירה ישראלית מקורית שתחול גם על שחקנים בין-לאומיים – כל אלה מוכרים כבר.
ואולם כפי שהחקיקה בעניין עילת הסבירות מבוססת על "מתווה השופט סולברג" או על "הצעת פרופ' יואב דותן", כך מבוססת התוכנית שהציג קרעי על תזכיר החוק שנכתב בתקופת יועז הנדל. יש בה הקשרים שברור לכולם שהיה צורך לטפל בהם. אבל, איכשהו, בדרך חמקמקה, הדברים קיבלו טוויסט פוליטי שהופך אותם מתיקון לשבר.
>>> ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא ראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע במכון הישראלי לדמוקרטיה