בראשית השבוע העמיד נתניהו את ה"סרבנות" בראש רשימת אויבי הדמוקרטיה, ראשונה במצעד "הבוגדים השמאלנים", הרבה מעל לאביחי מנדלבליט, גלי בהרב-מיארה ואחרים. "לא ייתכן שתהיה קבוצה בצבא שתאיים על הממשלה הנבחרת, אם לא תעשו כרצוננו נוריד את השאלטר על הביטחון. אף מדינה דמוקרטית לא יכולה לקבל תכתיב כזה", אמר.
זאת אינה ה"סרבנות" שמטרידה את נתניהו. הוא והגרים בתיבת התהודה שלו יודעים היטב כי זאת אינה ה"סרבנות" המאיימת על קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. ממש כפי שלהחזיק בדעות שמאלניות אינו מעשה של בגידה, לתמוך בגיוס חובה - אינו מעשה חתרני ולקדם תחבורה ציבורית בשבת - אינו מעשה המחייב כרת מידי שמים.
מה שטורד את מחשבותיו וקצב פעימות ליבו היא מורשתו, טביעות רגליו בהיסטוריה ארוכת השנים של העם היהודי. החלופות, הניבטות לנגד עיניו, אינן מבשרות טובה; הראשונה, תנציח אותו כמנהיג האחראי למעבר של מדינת ישראל מדמוקרטיה מהותית לתיאוקרטיה תיאונומית. במדינה שתתפתח על גבו בתפקיד חמורו של המשיח, יצמחו מנהיגים תורניים, שיעלו על נס, דווקא, את שמו של מייסד התיאוקרטיה, הכוהן הגדול בצלאל סמוטריץ׳, מנהיגה הראשון של ממלכת יהודה.
החלופה השנייה, מעט מעודדת יותר עבורו. מוסדות ומבני שלטון יישאו בגאון את שמו, ילדי מערכת החינוך התורנית ילמדו בכיתות בהן תלויה תמונתו המעובדת. אולם תהא זאת מדינה כושלת ונחשלת, הסובלת מהגירה שלילית ומתל״ג נמוך, שעסקנים בוחשים בה וחוקים משרתים את שליטיה. היא תשרוד זמן מה אחרי לכתו, אחריו יופיעו מנהיגי שיסוי בוטים ממנו, נבערים ועילגים ממנו, שיאדירו את שמו על חשבון קודמיו, יכנו אותו אבי האומה ושמש העמים, אבל אט אט יקרבו הן את מורשתו והן את ישראל אל קיצה.
החלופה השלישית, נטולת אחיזה במציאות ומלאה תקווה, במסגרתה ינהל נתניהו את ענייניו המשפטיים, כאחד האדם. היא תוביל, באקט של אחריות אמיצה, להקמתה של אסיפה ציבורית רחבה, שתדון ותגבש חוקה מוסכמת ותאפשר למערכת הפוליטית לשקם את הריסות הקיטוב והשיסוי, שיותיר לה בלכתו. כאמור, זאת אינה חלופה ריאלית, שכן היא מניחה שטובתה של מדינת ישראל חשובה לנתניהו מטובתו שלו. לכאבנו המר, אנו קרובים יותר לחלופה הראשונה, אף שהיא אינה נראית לעין, ואף שאניני טעם וריח מצקצקים בחוסר נחת, כי אין זה דמוקרטי להתנות התנדבות או לחסום כבישים, כאילו מהרסיה ומחריביה של הדמוקרטיה הנוכחית בוחלים בהעברת חוקים, שישנו כליל את צביונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
ויש גם חלופה רביעית, שאינה עוסקת במורשת נתניהו אלא בנו, כאן ועכשיו. החלופה הזאת כוללת מרי אזרחי, סרבנות והתנגדות לא אלימה, אלא נחושה ומתגברת. עליה לאסוף תומכים רבים לדרך, ליצור חיבור בין כל קבוצות העם, בין כל מגזרי החברה, המבקשים לחיות במדינה דמוקרטית ויהודית, שבה כולם שווים בפני החוק. בדומה למאבק כנגד הפליית האפרו-אמריקנים, המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה, בדומה למפעל ההעפלה במדינה שבדרך או בדומה, אם תרצו, למפעל ההתנחלות של גוש אמונים.
"כמה זמן?" - שאל מרטין לותר קינג את הקהל בסיומה של הצעדה מסלמה לבירת אלבמה, מונטגומרי, צעדה שארכה ימים מספר, צורבת תמונות מדממות במורשתה המורכבת של האומה האמריקנית, גדלה מכמה מאות בודדות לעשרות אלפים בסופה, חלק ממאבק ארוך ומוצלח בעד זכות הצבעה וכנגד הפליה וגזענות - כמה זמן? שאל וענה - עוד מעט, לא עוד זמן רב.
>>> ערן קמין הוא תת ניצב (בדימוס), שימש בין השאר ראש מנהלת האכיפה הלאומית בעת משבר הקורונה, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, מפקד בפועל של היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), מדריך במכללה לביטחון לאומי ונציג המשטרה והמשרד לביטחון לאומי בארה"ב ובקנדה