נכנסת למים לאט, תמיד מפחדת שיהיה לי קר. שונאת שנרטב לי השיער. אני מתקדמת לעבר הצל בפינת המעיין, מקפלת ברכיים. שוהה במים. מתבוננת סביב. ילדים משפריצים מים. אני מרגישה שהכתפיים שלי נשרפות. מספיק לי. עולה מן הרחצה, קרירה, מנוערת, אל כפכפים שנצבעים בבוץ.
עשורים שלמים מחיי, החוויה הזאת נמנעה ממני. הייתי הלכתית יותר.
גם היום אני דתייה, שומרת שבת וכשרות, אבל ההלכה פחות מתלבשת עליי. מילולית. אני לא גאה בזה ולא מתביישת בזה. זה מה שזה. אני עטופה לפי קוד הלבוש הסטנדרטי במערב. אורך השרוול - אינטואיטיבי. מכנסיים או חצאית - מה שפחות עושה לי תחת. השיער כבר לא מכוסה, המגזר והגזרה התפצלו.
בבשר אני עדיין זוכרת איך מרגישה מי שיושבת ביום קיץ חם ליד מעיין, ולא נכנסת מטעמי צניעות. לא כי השולחן-ערוך וכל הפוסקים מסתכלים עליה, אלא כי לא מתאים לה. מתוך בחירה אישית שלה. הייתי שם.
עצם הכניסה למים עם גברים מרגישה כמו ריקוד ביני ובין הזכרים הללו, הזרים. יש נשים שירגישו מחוללות כשגבר זר ייצמד אליהן ברכבת, מפסק את רגליו. אחרות יחושו כך כשהן נכנסות לתוך בריכה ציבורית. הבגדים הולכים ונצמדים, ומישהו שהיא לא מכירה סוקר את גופה, או סתם נשטף איתה באותה שלולית. כל הסיטואציה – רחצה, שטיפת הגוף – הייתה לי מוזרה בחברת המגדר האחר. ואז לצאת מהמים. בבגדים ארוכים, כבדים ונשרכים.
אני זוכרת את עצמי מתבוננות בבת גילי האקראית שמגיעה למעיין או לנחל בבגד ים קליל. אגבי. ואני שוטמת אותה. כי בן הזוג שלי חוזה בגופה והיא פוקעת את הבועה שלי איתו? כי היא מציבה לי תחרות? בסדר, גם. וכי הגזרה שלה לא שייכת לעולם שבו אני חיה, עולם של לידות והנקות. צמר הגפן של התמימות שאני מנסה לשמור את הבנים שלי בתוכו, מרחיקה מהם את אש גיל ההתבגרות שהולכת ומתקרבת. פצצת האש הזאת בביקיני קופצת לתוך המים ההומים ולא אכפת לה. "מי שמפריע לו ביקיני, שלא יסתכל", יגידו. נכון. בגלל זה לא היינו מגיעים.
משאב לשירות הציבור (איזה מהם?)
שילמנו אחלה מיסים, אבל המעיינות ואתרי המים של רשות הטבע והגנים היו סגורים בפנינו. לא עברו מספיק שנים כדי שאשכח. חלק מהדתיים (יהודים ומוסלמים) לא יגיעו לאתרים כאלה, כי ההלכה או ההרגשה לא הולמים את הסיטואציה. אחרים יגיעו, כשהנשים מדדות למים בבגדים כבדים ומסורבלים. או שהנשים יעדיפו לשחות בזיעה של עצמן ובלבד שלא לשכשך עם זרים. אחרים ינהו לאתרים לא מוסדרים: חופים ללא מציל, מעיינות לא רשמיים.
אז חטפתי באג בתוכנת ווינדוס. התקלקלתי. היום אני מרשה לעצמי. מעיין. גופייה ומכנסיים קצרים. רחצה מעורבת שאחריה אצא מהמים אל הכפכפים המבוצבצים, אעלה על עצמי שמלה יבשה וקלילה ואמשיך לטייל. מבטי גברים זרים עדיין מציקים לי, אבל לא כמו שהרגשתי בעבר.
את חורשת טל גיליתי בגיל 43: המים הקפואים שנמנעתי מהם והם נמנעו ממני. כיף של מקולקלות: אני טובלת בעין-פרת. מצננת את גופי במעיין חרוד. צוללת בסחנה, וחושבת על החברות שלי. הדוסיות. החכמות והחזקות, שבוחרות בעצמן שלא לצלול, לשחות, לרבוץ ולטבול במעיינות שבהם השחייה מעורבת.
אני חושבת גם על הבת שלי, העולה לכיתה ח', שנסעה עם החברות שלה לים בתל אביב, ואני מתה מפחד שמישהו יטריד, יזרוק הערה, ייצמד. "לכו לחוף הנפרד", אמרתי לה. החוף הצפוף, הלא נוח, שבו יכולות נערות להשתזף בלי חשש הטרדה.
וכמה שמחתי כשהשרה להגנת הסביבה עידית סילמן הודיעה שתחיל פיילוט עבור הנערות, והחברות הדתיות שלי, והחברות המוסלמיות שלי, וכל אישה שרוצה להרגיש בנוח בתוך מים ציבוריים. כל אישה שמתחשק לה לרחוץ בבגד ים ומטעמי מצפון או דיאטה לא רוצה גברים בסביבה.
הפיילוט של סילמן לא יחול בעשרות האתרים הרשמיים - אלא רק בשניים (עין חניה ועין פשחה). ולא בכל השנה - רק כמה שבועות בקיץ. ולא בכל השעות - רק בשעות הערב. ולא יגזול דקת רחצה מעורבת מאיש או אישה - כי ההיתר לנשים להגיע לטבול ללא נוכחות גברית יהיה אחרי שעות הפעילות. זהו מקרה קלאסי של "זה נהנה וזה אינו חסר". הסחנה ננעל ב-17:00. למי כואב שבין חמש לשבע ייכנסו רק נשים?
ובכל זאת, התרגשו על סילמן ארגוני הנשים ועשו ממנה שרת חושך וכופה דתית וקופה תרבותית ומדרון חלקלק ואיראן זה כאן. אוף. טיפשות. לא אכפת לכן מנשים באמת. ברגע אחד החזרתן אותי להיות אמילי הדוסית של פעם, זאת שיושבת מחוץ למעיין. ושוב המים הקרים לא שלנו, ונהיה לי חם ועצוב.
>>> אמילי עמרוסי היא סופרת ילדים, מגישת רדיו ועיתונאית