דתיים שמורידים את הכיפה ועוזבים את הדת זו תופעה מוכרת, אבל לאחרונה אני פוגש תופעה חדשה: דתיים שדבקים במסורת, אבל מרגישים פחות נוח עם הכיפה והשייכות שהיא מסמלת - ואני ביניהם.
הממשלה גדושה בשׂרים חובשי כיפות (ושׂרה עם כיסוי ראש) שטוענים לייצג את דת ישראל. הם נושאים על נס את ׳דגל התורה׳, או מתיימרים לדבר בשמה של ׳יהדות התורה׳, ׳הציונות הדתית׳, ה׳עוצמה היהודית׳, או ׳ספרדים שומרי תורה׳.
אלא שהיהדות שהם מקדמים נוטה לסקטוריאליות צרה, ולא פעם היא מהולה באמונות טפלות, גזענות והומופוביה. אני לרגע לא מטיל דיבה בכל שׁוֹלְחֵיהֶם - זהו קהל עצום עם מנעד רחב של אמונות ודעות - אבל הַשְּׁלוּחִים? לא הייתי רוצה שהכיפה המשותפת תְּתֻרְגַּם כשותפות בתפישת היהדות שלנו.
יהדות שהיא שורש הדמוקרטיה
חוסר הנוחות מהכיפה קשור למהפכה המשפטית, וּמִשֶּׁאֵלָה שאורבת לה מתחת לפני השטח: מה תוכנה ומה תפקידה של המילה ״יהודית״ בצמד המילים ״יהודית ודמוקרטית״? משפטנים שפכו לא מעט דיו על השאלה הזאת, אבל בפשטות הדברים נראים לי כך: אם ״יהודית״ מורה על אותו בליל של חוסר סבלנות שנודף מנציגי הדת בממשלה, אזי יהדותה של המדינה לא באה להעצים את הדמוקרטיות שלה, אלא לצמצם ולתחום אותה. במקרה כזה, את הצמד ״יהודית ודמוקרטית״ צריך לקרוא כתיזה ואנטיתיזה - שני רעיונות מתחרים שאיכשהו המדינה אמורה להכיל. ככל שהיהדות נתפסת בעיני הציבור כאנטיתזה של הדמוקרטיה - לא פלא שמספר גָּדֵל של חובשי כיפות נבוכים מ׳תג היחידה׳.
שכן רבים מאיתנו מזדהים עם יהדות אחרת: יהדות שהיא לא נגד הדמוקרטיה, אלא היא שורש הדמוקרטיה, המקור ממנו האנושות ינקה את הרעיונות של שלטון החוק, הפרדת רשויות וכבוד האדם וחירותו. על פי תפיסה זו, ״יהודית ודמוקרטית״ הם לא דבר והיפוכו, אלא רעיונות שמפרים הדדית, ומניבים זן מיוחד ושורשי של דמוקרטיה: ״דמוקרטיה יהודית״.
הרי התורה היא זו שלימדה את האנושות שכל בני אדם נבראו ״בְּצֶ֥לֶם״, וממילא היא זו שתבעה את זכויות המיעוט הלא-יהודי (״גֵּר״ בלשון המקרא): ״כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ״. התורה העלתה על נס את ״הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״, וצוותה: ״וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ״; והיא שהביאה לעולם את מושג השוויון לפני החוק בקביעה ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה״.
אבל, כאמור, לא נראה שחובשי הכיפות בממשלה חושבים כך על הרישא של ״יהודית ודמוקרטית״. ׳יהדות התורה׳, הרי, לא דורשת פסקת ההתגברות מתוך להט דתי להעצים את השוויון בפני החוק; ה׳ציונות הדתית׳ לא רוצה למנות שופטים כדי להגן על המיעוט הלא יהודי; ו׳עצמה יהודית׳ ו׳הרשות לזהות יהודית׳ לא נולדו לקדם את הרעיון שכל בני אדם ״נבראו בצלם״.
ברור שלא - עצם המחשבה מעלה גיחוך.
אבל עמדות שנראות היום ׳מגוחכות׳ בהוויה הישראלית, הן אלה שדרבנו את אבות הדמוקרטיה הליברלית בעולם. היינריך היינה, משורר גרמני שנחשב לאחד ׳מנביאיה של הדמוקרטיה׳, קבע לפני מאתיים שנה ש״מאז יציאת מצרים, החופש תמיד דיבר במבטא עברי.״ נשיא ארה״ב, הארי טרומן, אמר ש״הבסיס של חוקי האומה הזו (ארה״ב) ניתנו למשה בהר סיני, ויסודותיה של מגילת הזכויות נלמדו מספר שמות....״ בדומה לו, הנשיא וודרו ווילסון קבע ש״אמריקה נולדה כדי לממש את המחויבות שלנו למושגי הצדק שמתגלים בספרי הקודש״ - ועל המקור המקראי של הדמוקרטיה האמריקנית הצביעו גם הנשיאים ג'ורג׳ וושינגטון, ג'ון אדמס, תומס ג'פרסון, ואברהם לינקולן. ההיסטוריון פול ג'ונסון סיכם כך: ״אנו חייבים ליהודים את הרעיון של שוויון בפני החוק, את קדושת החיים ואת כבוד האדם״.
יהדות שנתגאה להזדהות איתה
אז המסורת היא כוח-עזר או כוח-נגד לדמוקרטיה? איך זה שמייסדי הדמוקרטיה האמריקנית חשבו שהם מממשים את החזון המקראי, בעוד שחובשי הכיפות בממשלת ישראל אינם נתפסים, בלשון המעטה, כמגיני הדמוקרטיה?
ובכן, כמו שהתשובה ל 9√ היא גם 3 וגם (-3), כך גם ביהדות ניתן לענות תשובה-והיפוכה לכמעט כל שאלה, וכמאמר הגמרא: ״הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין״. זרם היהדות הרווח בארץ נקרא ״אורתודוקסיה״ - מהיוונית ל״אמונה הנכונה״ - אבל התיוג נולד כשם גנאי במאה ה-19, והוא מעולם לא קלע לאמת. לפני אלף שנים הרמב״ם סיכם את אופיה ה״הטרודוקסי״ של היהדות כך: ״כל מחלוקת…שהיא אמונת דבר בלבד, אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם״.
וכך, בין חובשי הכיפות (והמקבילה הנשית) ניתן למצוא פרוגרסיביים ושמרנים, סבלניים וגזענים, רציונליסטים ולא-רציונליסטים. לא זו בלבד שניתן להיות ״נבל ברשות התורה״, אלא שהלהט הדתי יכול להוביל למקומות מסוכנים, ובלשון חז״ל: "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות".
וכאן אנחנו מגיעים לשאלת המחץ: איזה גוון של יהדות אנחנו מצמיחים במדינה שלנו? כזאת שמדרבנת דמוקרטיה, או כזאת שחותרת תחתיה? כזאת שפעמה אצל נביאי ישראל בתבעם את זכויות החלשים והמיעוטים, או כזאת שפועמת בממשלת ישראל היום בתבעם דברים אחרים? אין נושא יותר קריטי לעתידה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית.
כיום שני המושגים - גם ״יהודית״ וגם ״דמוקרטית״ - הם תחת מתקפה. הסכנה לדמוקרטיה כיום ברורה, וציבור אדיר עומד על המשמר. אבל בה בעת יהדותה של ישראל נחטפה בלי משים לב - וזה מסוכן פעמיים. פעם ראשונה, כי אכפת לנו מהיהדות, ואנחנו רוצים יהדות שהיא אור לגויים, ושאנחנו גאים להיות מזוהים איתה. פעם שנייה, בגלל שהחלופה ליהדות שכזאת, היא איום קיומי על הדמוקרטיה הישראלית. בלי יהדות ערכית, סובלנית, מכילה, ומפעימה, גם דמוקרטיה אמיתית לא תשרוד כאן.
>>> דניאל שרייבר הוא מייסד ומנכ״ל משותף של חברת למונייד (Lemonade)