מקס שטיינברג היה בן 18 כשהגיע לישראל במסגרת 'תגלית'. לראשונה בחייו, בסיור בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, נתקל בקברו של מייקל לוין ז"ל, צעיר אמריקני שהשאיר מאחור משפחה וחיים נוחים בפילדלפיה כדי להתגייס לצה"ל. מקס הבין באותו רגע שזהו גם ייעודו, הוא עלה לישראל והתגייס לגולני. מייקל נפל בקרב בעייתא א-שעב במלחמת לבנון השנייה. מקס נפל בקרב בשג'עיה במבצע צוק איתן.
מקס ומייקל, כמו מעל ל-24 אלף חללי מערכות ישראל, נענו לקריאה העתיקה להילחם למען העם והארץ ושילמו בחייהם. הם לא ביקשו תהילה ולא כיבודים, הם רצו לתרום את חלקם בהגנה על המפעל החשוב ביותר של העם היהודי – מדינת ישראל. למרות שלא היו חייבים, הם בחרו לקשור את גורלם ונפשם בגורל המדינה כי הם ידעו: יש דברים חשובים יותר.
בימים אלו אנו חווים את אחד המשברים החברתיים הגדולים בתולדות המדינה. השסעים והמחלוקות הם אולי האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל כיום, כך טוענים גם בכירי מערכת הביטחון. הקרע בעם מדמם וכואב לא רק לנו, היושבים בציון, אלא לכל יהדות התפוצות.
יהודים בכל העולם נושאים עיניהם לכאן. גם אלו שלא חיים בישראל תומכים בה ומתפללים להצלחתה. רבים מהם תורמים ומסייעים למדינה בדרכים שונות. הקשר עם יהדות התפוצות הוא אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, נכס שערכו לא יסולא בפז. הקשר הזה נשען, בראש ובראשונה, על היותנו עם אחד.
מקס, מייקל ועוד רבים כמותם לא הגיעו לכאן להילחם למען טובתם האישית. הם באו כי זה נראה להם טבעי, כבני העם היהודי, להילחם שכם אל שכם עם אחיהם. הם מייצגים את התפיסה הרווחת בתפוצות, של אחדות גורל ומחויבות הדדית. כשאנחנו נלחמים איש באחיו כאן, אנחנו מפוררים את המרקם העדין שמחבר יהודים בכל קצוות תבל.
צוואתם של הנופלים, והתפילה הצנועה שלי, היא שנדע לנהל את המחלוקות שלנו כמו אחים שלא מסכימים. שנבין שמשני הצדדים של הוויכוח יש בני אדם, יהודים, ציונים, אוהבי ישראל שמוכנים למסור את נפשם על הגנת הארץ ועל שמירה על ערכיהם ואמונותיהם. שנדע להוקיר את הקורבן שהקריבו עבורנו טובי בנינו ובנותינו. שלא ניקח אותו כמובן מאליו ונעלה באש את מה שהם נלחמו להגן עליו. שנדע לצאת גם מהמשבר הזה חזקים ומאוחדים יותר, כדי להתמודד עם האתגרים המורכבים ביותר שעדיין עומדים בפנינו. יהי זכרם של הנופלים ברוך.