רבות דובר ונכתב על החיבור שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, על המעבר המהיר והחד, שהצמידות ביניהם כופה עלינו. מיגון לשמחה, מדומייה ואבל-לאומי להמולה ולמצהלות-חג.
ישראלים רבים, במיוחד בני משפחות שכולות וחברים קרובים של הנופלים, מתקשים במעבר הרגשי החד הזה, מן הקצה אל הקצה. קל להבינם ולהזדהות עם תחושתם. עם זאת, הסמיכות שבין יום הזיכרון ליום העצמאות הפכה לאחד מסמליה הבולטים של הזהות הישראלית.
ברבות השנים התחזקה ההבנה כי כוחם המיוחד של שני הימים הללו נובע מהחיבור שביניהם. סמיכותו הנוראה של יום העצמאות ליום הזיכרון, היא המקף המחבר, בין ההישג למחיר, בין מצבנו - כריבונים במולדתנו החזקה והמשגשגת - לבין מצבותינו, הנטועות לאורכה ולרוחבה של הארץ הזו ומספקות עדות אילמת למחירה של העצמאות.
כגודלו הנורא של המחיר, כן גודל האחריות המוטלת עלינו להיות ראויים לו ולשמור מכל משמר על מדינתנו, מדינתו היחידה של העם היהודי. אנו נתבעים לא רק להגן עליה מפני אויבינו, אלא אף להימנע מלעשות מה שעלול להחליש אותה או חלילה להקריסה מבפנים, גם ללא כוונה
מדינת ישראל ניצבת כיום באחת מנקודות השבר הקשות בתולדותיה. הסכנה לחוסן הלאומי שלה היא ממשית. הקרע שנפער בין חלקי החברה הוא עמוק ורחב. הוא פתח בה פצעים רבים מעברינו שלא הספיקו להגליד. המחלוקת חצתה כבר מזמן את המגרש הפוליטי ונכנסה לרבדים אחרים במערכות החיים, בחברה ובקהילה. היא חדרה גם את המעטפת שגוננה על תחומי הביטחון והשכול, שנתפסו כקודש הקודשים של החברה, מעוזי האחדות והממלכתיות. המשבר הפנימי מציג את ישראל בפני אויביה כחברה מתפרקת, חלשה ומסוכסכת. הוא נוסך בהם תקווה להתממשות תחזיותיהם, הקודרות ביחס אלינו.
להסכים על כללי המשחק
במלאת 75 שנה לעצמאותה, נדרשת מדינת ישראל להתמודד עם אתגר מהקשים שידעה במישור הפנימי: שמירה על הלכידות, במציאות של קרע מעמיק וקיטוב. לפני הכול, יש למצות את המגעים בבית הנשיא כדי להגיע להסכמות בסוגיות הקונקרטיות הנדונות בו. זאת במטרה למנוע החמרה במצב ולהוציא לגמרי מאזורי המחלוקת את צה"ל ומערכת הביטחון. שלב זה הכרחי "לעצירת הדימום", אך לא יהיה בו די כדי להתמודד עם שורשי המחלוקת ובעיות היסוד שצפו בתקופה האחרונה. הטיפול בהן יחייב ליבון של השאלות הגדולות בכל ארגון ומדינה: זהות, חזון ו"כללי משחק" במצבי מחלוקת. אלה נחוצים כדי לנתב את הכוחות המצוינים בישראל להשגת יעדים מוסכמים ולאפשר לנו לנהל את חיינו מתוך מחלוקת.
ואולם, המילכוד שבו אנו נתונים נובע בין השאר מכך שהמחלוקת כיום נוגעת ממש גם בשאלות הללו. כל ניסוח של חזון ומטרות-על ברמה הלאומית צפוי להיתקל בהתנגדות ובטענות-נגד. כיצד – איפה - ניתן יהיה להגיע בהן להסכמה? נכון בעניין זה לאמץ את גישתה הכללית של פרופ' רות גביזון ז"ל, שראתה את מבחנה של הנוסחה שתגובש בכך שהיא תשקף בפועל בסיס הסכמה רחב דיו בחברה הישראלית, היכולה להבטיח חיים ורמת רווחה טובים יותר מאשר בהיעדרה.
כמו במשפחה, גם במדינה, אין די בהסדרה פורמלית של היחסים. שום חוק ונוהל לא יוכלו להחליף את המרכיבים "הרכים" שהם הם המאפשרים חיים משותפים: כבוד הדדי, התחשבות, רעות ומעל לכול: תחושת אחריות
מדינת ישראל משולה לספינה שמשייטת במים סוערים, בסביבה מאיימת, נזהרת מלעלות על שירטון. האחריות להובילה לחוף מבטחים מוטלת על הקברניט, אך על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה להיזהר ממעשים שיהיו עלולים לגרום לטביעתה.
>>> מאיר בן שבת הוא ראש מכון "משגב" לאסטרטגיה ציונית ולביטחון לאומי בירושלים, שימש כיועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בשנים 2017-2021, יו"ר המועצה הציבורית של בית תנועת הציונות הדתית וחבר המועצה הציבורית של הקרן למנהיגות ציונית