הזיכרון הקולקטיבי הישראלי הקצר מקשה להבחין כי סבב ההסלמה הנוכחי אינו אלא "שידור חוזר" של אירועים דומים שהתרחשו בשנים האחרונות. הסבב אינו שונה מהמבצעים "עלות השחר" (אוגוסט 2022) ו"חגורה שחורה" (נובמבר 2019), שהתבססו על התמקדות בג'יהאד האיסלאמי (גורם הכוח המשני בעזה), הימנעות מעימות עם חמאס וחתירה למערכה קצרה כמה שניתן. הדימיון בין הסבבים מוכיח כי אין שוני ממשי במדיניות ממשלות ישראל בשנים האחרונות, המתאפיינות כולן באותה בעיית יסוד: היעדר אסטרטגיה ארוכת-טווח בהקשר לרצועה וכמיהה לשקט באותה זירה.

מהלך הפתיחה המוצלח במבצע התבסס על יוזמה ותחבולה והסב לג'יהאד האסלאמי מכה אנושה, המתווספת לפגיעות דומות שהוא ספג בשנים האחרונות ויוצרות חלל עמוק וקשיי תפקוד בצמרת הארגון בעזה. לצד זאת, נדרש להציב שני סייגים: ראשית, כאמור, הארגון מוגבל ביכולותיו, כפי שהומחש בתגובתו הצבאית האחרונה, וההצלחה המבצעית המוחצת נגדו לא תשוכפל בהכרח במערכות עתידיות נגד חמאס, קל וחומר חיזבאללה; ושנית, וכפועל יוצא של הסייג הראשון - מוקדם לקבוע כי שוקמה ההרתעה הישראלית שנשחקה במידת מה נוכח המשבר הפוליטי במדינה.

חוליית הארגון (צילום: MAHMUD HAMS/AFP/GettyImages)
ספג מכה כואבת, אך הצליח להגיב בירי רקטות (הג'יהאד האיסלאמי, ארכיון) | צילום: MAHMUD HAMS/AFP/GettyImages

למרות ההתמקדות הישראלית בג'יהאד האיסלאמי, ברור שההתמודדות המרכזית הינה נגד חמאס, "נוכח-נפקד" רב-משקל. לישראל נוח להפריד בין שני הארגונים היות ואינה מעוניינת במערכה רחבה, בדיוק כפי שהתמקדה לאחר שיגורי הרקטות מלבנון לפני כחודש בחמאס, תוך זהירות מחיכוך עם חיזבאללה. עם זאת, חשוב שישראל תימנע מאמירות ברוח "חמאס לא מעוניין בהסלמה", "מתקשה להתמודד עם הסוררים בעזה", או ש"נדרש לסייע לו לפלס דרך לעבר הסדרה".

עצם הדבקות באותה התפיסה גורמת לכך ששוב ושוב נקלעת ישראל למצב שבו היא מתגוששת ישירות עם הג'יהאד האיסלאמי, תוך היתר לחמאס - הריבון בפועל ברצועה - לשבת על הגדר, ובכך לנהל משחק כפול: להמשיך ליהנות מפירות ההסדרה המקודמת מזה כשנתיים בעזה בתמורה לשקט יחסי באזור, ובו בזמן להצטייר כמי שמאפשר את מימוש ההתנגדות ואף מסייע לה ומשתתף בקידומה כשהתנאים נראים לו נכונים.

תקיפת צה"ל ברצועת עזה וחיסול בכירי הג'יהאד (צילום: עטיה מוחמד, פלאש 90)
החמאס הוא הריבון ברצועה, אך התגובה מופנית רק לג'יהאד, התקיפה בעזה | צילום: עטיה מוחמד, פלאש 90

ההסלמה הנוכחית נובעת ממדיניות חמאס, ואין דבר שמתרחש בעזה בלי אישורו או רצונו. הותרת חמאס מחוץ למערכה לא יכולה אפוא להיחשב הישג אסטרטגי מבחינת ישראל, שממשיכה להתבשם בהערכה ולפיה המחוות האזרחיות המקודמות כלפי עזה, ובראשן יציאת הפועלים, מספקות שקט. כפי שהוכח בשנתיים האחרונות המחוות האלה משנות את דרכי הפעולה של חמאס, אך לא מונעות את מאמציה נגד ישראל: הן את הפעילות המקודמת בזירות ירושלים, איו"ש ולבנון, והן את ההיתר הניתן לשאר גורמי הכוח בעזה, ובראשם הג'יהאד האיסלאמי, לפעול מעת לעת נגד ישראל.

שיפור המצב הכלכלי תורם לחיזוק שלטון חמאס בעזה, אך בוודאי שלא הופך אילוץ כבד כפי שקיוותה ישראל (מחיר הפסד ופוטנציאל ללחץ ציבורי על הארגון), קל וחומר לאמצעי שיכופף את השאיפות האידיאולוגיות הנחושות של הארגון. ההסלמה מתרחשת בין אם יוצאים פועלים מעזה לעבודה בישראל ובין אם לאו, ולפיכך מחייבת בחינה נוקבת כלפי המהלך האסטרטגי שמתגלה פעם אחר פעם כ"מחורר". ייתכן כי דווקא הגבלה או התניה שלו בעקבות המשך מהלכים מתריסים מצד חמאס תהיה אפקטיבית יותר מאשר מהלכים צבאיים, ותגרום לארגון להבין כי ישראל אינה משועבדת לשקט ולפיכך לא תעז לפגוע במחוות האזרחיות, כפי שסבורים רבים בצד הפלסטיני.

 

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

ישראל, המכונסת במשבר פנימי בלתי-נגמר וכמהה לשקט, צריכה להכיר בכך שבחסות התהפוכות הפנימיות הפוקדות אותה בשנים האחרונות, חמאס מתעצם ותיאבונו להשתלט על המערכת הפלסטינית גובר. ההתמודדות עם הארגון לא יכולה, אפוא, להסתכם ב"פלסטרים כלכליים" ומחייבת אסטרטגיה מערכתית, ארוכת-טווח, רב-ממדית ורב-זירתית.

>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן