הכוכבים במפה האסטרטגית של חמאס מסתדרים בתקופה האחרונה בצורה כמעט מושלמת. הארגון, הצפוי לציין בעוד כחצי שנה 36 שנים לייסודו, מצוי בהתעצמות מתמשכת ומתקרב בהדרגה לעבר יעדיו ארוכי הטווח, ובראשם השתלטות על הנהגת המערכת הפלסטינית כולה.
ביטויי ההתעצמות האחרונים היו זכיית תא הסטודנטים של חמאס (אל-כותלה אל-אסלאמיה) בבחירות שנערכו באוניברסיטאות ביר זית ואל-נג'אח, שני המוסדות האקדמיים הגדולים ביהודה ושומרון. מערכות בחירות אלה זוכות להד בשיח הפלסטיני ונתפסות כאומדן לכוחם של הארגונים הפוליטיים, בפרט בקרב בני הדור הצעיר. הניצחונות מוצגים על ידי חמאס כביטוי לתמיכה הרחבה בארגון, ולכך שהוא ממשיך להיות נטוע בלב הציבור חרף ההגבלות שמשיתות עליו ישראל והרשות הפלסטינית.
ברקע, שואב חמאס סיפוק רב מהיחלשות הרשות הפלסטינית ומהתכנסות ישראל למשבריה הפנימיים, מגמות המנוצלות היטב על ידי הארגון. הוא מכתיב מול ישראל משוואה ולפיה הוא שומר על שקט בעזה, תוך חילוץ מחוות אזרחיות תקדימיות המסייעות לו לביצור שלטונו בעזה ומרחיקות כל אפשרות לחזרת הרשות לאזור; מקדם במרץ והסתה וטרור בירושלים, באיו"ש ובחברה הערבית בישראל (כפי שבלט באחרונה בחשיפת תושב אום אל פאחם שאוכוון על ידי חמאס בעזה לבצע פיגוע באחת מהפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית); ואף פתח לפני כחודשיים חזית חדשה נגד ישראל מדרום לבנון.
ההתפתחויות במערכת האזורית והבין-לאומית מחזקות את תחושת האופטימיות של חמאס ואת תפיסת הארגון כי הוא מצוי "בצד הנכון של ההיסטוריה": מעמד ארצות הברית נחלש באופן המקרין לשלילה על ביטחונן העצמי של בנות בריתה באזור; איראן צוברת ביטחון רב, וזיקתה לארגון מתהדקת, במיוחד במישור הצבאי; מקודמת התפייסות בין חמאס לגורמים שהיחסים עימם היו טעונים משך שנים רבות, ובראשם סעודיה (שאף שיחררה פעילי חמאס שכלאה לפני כמה שנים), וכן סוריה.
השלטון לא ממתן את האידיאולוגיה
מאז ייסודו התנהל חמאס לאור כמה עקרונות יסוד שהבטיחו את שרידותו ואיפשרו לו להתעצם בהתמדה, ובראשם: בחינה מתמשכת ומפוכחת של המציאות ונקיטת התאמות לאור אילוצים; סבלנות השאובה ממשנת האחים המוסלמים ("אלוהים עם הסבלנים"); ומיקוד מתמשך ביעדי העל האסטרטגיים וארוכי הטווח שאליהם נדרש לנוע, ושמעצבים את נתיבי הפעולה של הארגון.
על הרקע הזה חמאס הפגין פעמים רבות פרגמטיות וגמישות בהתנהלותו, אך מעולם לא ויתר על משנתו הרעיונית הקיצונית. הדבר בלט כאשר הארגון הפך לריבון ברצועת עזה עם השתלטותו על האזור ב-2007. פרשנים שונים - רובם בעלי דפוסי חשיבה "מערביים" - העריכו כי הישיבה על כס השלטון יציבו אילוצים כבדים שימתנו את חמאס. בפועל, כפי שכבר הוכח בתקדימים של גורמים אידיאולוגיים קיצוניים - החל מהמפלגה הנאצית, עבור דרך חומייני וכלה בדאעש - הישיבה על כס השלטון מעניקה יותר משאבים לקידום החזון הרעיוני, ולא הופכת את הארגון הרדיקלי ל"מתון" יותר. חמאס הינה עוד חולייה באותה שרשרת היסטורית מייאשת, ולא דגם חריג או הפוך שיתממש נוכח "האבולוציה" שחוותה תנועת המחתרת, שהפכה עם השנים למפלגת שלטון.
הכרזות בכירי חמאס מהעת האחרונה מעידות כי היעד האסטרטגי המרכזי של הארגון כיום הוא התחזקות ביהודה ושומרון. הזירה שבה מתרופפת אחיזת הרשות הפלסטינית ומתעצם המאבק האלים נגד ישראל, נתפסת כהזדמנות אסטרטגית מבחינת חמאס. לצורך כך הארגון פועל במשנה מרץ להקמת תשתיות צבאיות ולהעמקת האחיזה בקרב הציבור, תוך לטישת עינים ל"יום שאחרי" אבו מאזן. במסגרת הזאת צפוי חמאס לדחוף לעריכת בחירות כלליות או להקמת ממשלת אחדות שתאפשר לו דריסת רגל באזור, או מנגד לנצל ולעודד כאוס שייתכן וייווצר ברשות לצורך השתלטות על הגדה.
מניצחון באוניברסיטאות לשליטה באיו"ש
בניגוד לחמאס החושב אסטרטגית ומתנהל לאור יעדים ארוכי טווח, ניצבת ישראל החושבת טקטית ומתנהלת לאור יעדים קצרי טווח שבמוקדם השגת שקט, בעיקר באמצעות כסף ומחוות אזרחיות. במסגרת הזאת בולטת הבחירה הישראלית - בין אם בשל הנסיבות הפנימיות הסוערות או העיסוק באתגרי חוץ בוערים אחרים - להתמקד בצורה נפרדת בזרועות חמאס ולהימנע מהתמודדות מערכתית עם הארגון. ישראל ממשיכה להעניק הישג כלכלי לחמאס בעזה, למרות שהוא מעודד טרור בזירות שאינן עזה ומתיר לג'יהאד האיסלאמי ליזום הסלמה (כפי שהומחש במבצעי "עלות השחר" ו"מגן וחץ"), ומעדיפה לראות בשיגור הרקטות מלבנון תוצר של מתחים בתוך הארגון.
ניצחון חמאס באוניברסיטאות ביהודה ושומרון צריך לשמש קריאת השכמה עבור ישראל, ובמוקדה הבנה כי מתפתח אתגר שעלול להביא ליצירת מציאות אסטרטגית רבת סיכונים באיו"ש. ראשית, נדרש להכיר כי המהלכים הנוכחיים מול עזה אומנם תורמים לשקט יחסי בטווח הקצר, אך בטווח הארוך מחזקים את חמאס. בהקשר הזה הכרחי לשנות את המשוואה שאותה חמאס מכתיב, ולהתנות את המחוות האזרחיות בעצירת הכוונת טרור בזירות שאינן עזה, באכיפת מרות על יתר גורמי הטרור ברצועה ובהתקדמות בנושא השבויים והנעדרים.
באיו"ש, נדרש להבין כי חרף מגבלותיה, הרשות הפלסטינית היא "הרע במיעוטו" מבחינת ישראל וכי ערעורה או מיטוטה יחזקו שחקנים גרועים יותר, ובראשם חמאס. הממשלה הנוכחית נדרשת להכיר במורכבות הזו, להתעלות מעל שיקולים אידיאולוגיים שלא פעם תלושים מהמציאות ולהבין שנדרש לפעול לחיזוק תפקודי של הרשות, במיוחד בממד הכלכלי (ידה של ישראל מוגבלת יותר בכל הנוגע לשיפור דימויה הציבורי של הרשות, הקשור לשחיתות ולדיכוי הפוליטי הפושים בה).
במבט לטווח ארוך יותר, נדרש להכיר כי ישראל עלולה להתייצב, ייתכן כבר בטווח הקרוב, בפני בחירות ברשות הפלסטינית, בעיקר עם היעלמות אבו מאזן. לפחות בנסיבות הנוכחיות נראה כי תרחיש שכזה צפוי להסב לחמאס הישג משמעותי, בפרט נוכח דימויו הירוד של הפת"ח והפילוג השורר בשורותיו. הדבר יחייב מימוש לקחי בחירות 2006 שבהן זכתה חמאס: גישה ליברלית עלולה להניב סיכון הן לקיום המחנה הפוליטי הפלסטיני בהנהגת אש"ף והן לאינטרסים הלאומיים של ישראל.
כדי לא להיקלע שוב להפתעות דרמטיות במערכת הפלסטינית, דוגמת פרוץ האינתיפאדה הראשונה והשנייה או עליית חמאס לשלטון, מומלץ לישראל כבר עתה לפתח אסטרטגיה סדורה בנושא הפלסטיני ולנקוט יוזמות, וזאת במקום להגיב מנחיתות אסטרטגית לתהפוכות ההיסטוריה.
>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן