אפתח במילת הרגעה – ישראל לא מצויה ערב מלחמה בה אויבנו חורשים ליזום מערכה כוללת נגדנו. זה לא המצב. בדבריהם בימים האחרונים, סביר שהרמטכ"ל וראש אמ"ן התייחסו לאופציה ריאלית יותר של אירוע טקטי (למשל, פעולה נוספת של חיזבאללה), שתוביל לתגובה ישראלית משמעותית שתוביל לתגובת נגד ומכאן הדרך להסלמה לא מבוקרת שמובילה למערכה קצרה. באשר לחשיפותיו של שר הביטחון אודות פעילות איראנית גם במרחב הימי, הרי שאין בהם שום דבר חדש ובטח לא שינוי המאזן מול איראן – כפי שיורחב בהמשך. חשיפת המתקן התת-קרקעי באיראן, לעומת זאת, מחדדת את הצורך באסטרטגיה חדשה של ישראל בהתמודדותה עם תוכנית הגרעין האיראנית – גם על כך בהמשך.
איראן – ישראל נדרשת לשינוי אסטרטגיה מול המשך הרחבת וביצור תוכנית הגרעין
צדק הרמטכ"ל כשהתריע אתמול (שלישי) בהקשר האיראני על "התפתחויות שליליות באופק שיכולות להביא לפעולה". לא, אין מדובר בפריצה איראנית חדה אל עבר הפצצה, אלא בהמשך התקדמותה הנחושה בפרויקט הגרעין. במבחן המציאות – איראן קרובה מאי פעם להיותה מדינת סף גרעינית. היא ממשיכה להתקדם בתוכנית תוך העשרה לרמות שפעם היה מי שהגדיר אותן קו אדום הדורש פעולה. המחירים שהיא משלמת על כך הם כאלו שהיא כבר ממזמן למדה לחיות איתם.
ישראל פועלת אל מול האתגר עם אסטרטגיה לא מעודכנת ואל מול מציאות שהשתנתה באופן ניכר מאז פרשה ארצות הברית חד-צדדית מהסכם הגרעין. זו מציאות שבה איראן ממשיכה בתוכנית ואינה משלמת מחירים בלתי נסבלים מבחינתה על כך. אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם האתגר מצריכה תיאום אינטימי עם האמריקנים, שכן פעולה מבצעית שאינה משיגה הישג אסטרטגי (ביטול האיום הגרעיני לשנים רבות) עלולה ליצור יותר נזק מתועלת. כלל היסוד לאסטרטגיה טובה הוא שהיא פותחת אפשרויות פעולה ולא מצמצמת אותן – המסרים הנשמעים בישראל לפיהם "הזמן אוזל" עלולים לעשות בדיוק את ההפך. כך למשל, ניתן להניח שהגורם שיזם את חשיפת המתקן התת-קרקעי החדש להעשרת אורניום בימים האחרונים ביקש לשדר שהזמן הולך ואוזל, כאמור, לקראת פעולה צבאית נגד מתקני הגרעין.
יש לקחת בחשבון שבתפיסת הצד השני, ייתכן שחשיפה שכזו משדרת דווקא את ההפך - מצוקה. תודעת הדחיפות שיש בפרסום שכזה מקרינה שמנעד האופציות מצטמצם, וכי הקרנת ההרתעה הגרעינית האיראנית משפיעה ומרתיעה (מונעת כל יוזמה מערבית). החשיפה הזו רק מחדדת את הצורך המיידי בשינוי באסטרטגיה הישראלית אל מול תוכנית הגרעין האיראנית.
באשר למתקן עצמו שנחשף - מתקני העשרה תת-קרקעיים באיראן הם לא דבר חדש. בכל פעם שמתקן כלשהו נפגע הם מפיקים לקחים ומנסים לייצר מתקנים מוגנים יותר מפני תקיפות. מי שבקיא בנושאים האלו יודע שלכל מתקן יש נקודות תורפה והיכולת לתקוף מתקנים שכאלו אינה מבוססת רק על מה שמתפרסם בתקשורת. מדובר בחלק מתחרות הלמידה ובהיבט נוסף של הקרנת עוצמה של פרויקט גרעין חסין, כביכול. הרחבה של הפרויקט, העמקתו וביצורו. ידוע שכל דבר שנבנה על יד אדם גם יכול להיהרס על ידו.
באשר לדבריו של שר הביטחון על הפעילות האיראנית במרחב הימי – אין בכך חדש. איראן פועלת מזה תקופה בכדי לייצר בסיסי שיגור לכלי טיס לא מאוישים ולטילים הרחק מגבולותיה. היא מייצרת בסיסים כאלה בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן וכן – גם בים. הלוגיקה מאחורי המהלך היא להחזיק ביכולת לתקוף מבלי לקחת אחריות על המעשה. כלומר, שיגור של כלי טיס לא מאויש, למשל, לעבר ישראל מכניס את ישראל לדילמה אל מול מי ומה להגיב. כפי שהם עושים את זה מבסיסים יבשתיים, הם עושים זאת גם מהים מתוך מטרה להרחיב את המעגל והיכולת לפעול התקפית. "החשיפה" אודות הפעילות האיראנית הזו בים אינה מוסיפה איום חדש על ישראל. זהו איום קיים שהופעל בעבר, אך עד כה גם לא היה מאוד אפקטיבי ולכן יש להכניס את הדברים לפרופורציות הדרושות.
ולסיכום, יש להזכיר את המובן מאליו - לצד שכלול הרעיון המבצעי הצבאי, יש לייצר אופק של הסכם גרעין משופר. שכן כידוע מניסיון העבר מול מדינות שנחושות להשיג נשק גרעיני, מתווה הסכמי מפוקח הוא הכלי היעיל והכדאי ביותר לדחות פרויקט גרעין של מדינה.
חיזבאללה – נסראללה מוכן להסתכן ב״יום קרב״, אך לא במערכה כוללת
מזה זמן רב שאנו מזהים שינוי שעובר על נסראללה. במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) אנו מכנים זאת "תחושת עודף ביטחון עצמי מוגזם וכוזב של נסראללה". התחושה הזו שלו מסוכנת מכיוון שהיא עלולה להוביל אותו לחישוב מוטעה באשר לתגובה הצפויה של ישראל באם ישוב וינסה לפגע בה. בעבר הוא הודה בטעות שעשה בלקיחת הסיכונים, טעות שהובילה למלחמת לבנון ה-2, אבל כמו כל דמגוג טוב ובעל ניסיון הוא מזיז את העובדות הצידה.
נסראללה ממשיך לטפח את הנרטיב לפיו הוא המומחה לענייני ישראל ויודע להעריך איך ישראל מגיבה לפעולותיו. תחושת הביטחון שלו נתמכת על השלמת מימוש תכניות רב-שנתיות של חיזבאללה, שהובילו את הארגון להצטיידות מרשימה בכלי נשק שונים, חלקם איכותיים, במספרים גדולים. היא גם נתמכת בפרשנות לא נכונה שלו להימנעות ישראל מתקיפה נגד מוקדי הכוח שלו בלבנון – מבחינתו מדובר בהרתעה הדדית. בנוסף, פרשיית מאגר "כריש", שהסתיימה בהסכם שלהערכתי משרת את האינטרס הישראלי, מובילה אותו לטעון שהוא כפה את ההסכם בזכות הרתעה מול ישראל. תחושת הביטחון הזו כוזבת משום שנסראללה לא מודע עד הסוף ליכולותיה של ישראל ולשיפורים המשמעותיים ביכולות צה"ל, שהשתדרגו בעשרות מונים מאז מלחמת לבנון השנייה. ומאז שנסראללה איבד את הרמטכ"ל שלו (עימאד מורנייה) בפברואר 2008, הוא אינו בקיא דיו ביכולותיו שלו (נסראללה הוא יותר מדינאי ממפקד צבאי). מצב עניינים זה יכול ליצור הערכה מוטעית, שתוביל אותו לחישוב סיכונים שגוי ולמצב הסלמתי שבסיומו בתרחיש קיצון – מלחמה.
יצוין כי על אף הקשר ההדוק בין איראן לחיזבאללה, נסראללה אינו מקבל הוראות פעולה פרטניות מטהרן. הוא דומיננטי מאוד בפני עצמו ב"ציר ההתנגדות" ואחד מ"האבות המייסדים" האחרונים שעוד נותר בחיים, בבחינת האגדה האחרונה שעוד עומדת על רגליה. ישנו שיח בין נסראללה לטהראן ולא יחסים של מפקד ופקוד – הוא דואג קודם כול לאינטרס, כפי שהוא תופס אותו, של חיזבאללה בלבנון ורק לאחר מכן לאינטרס האיראני.
בכל מקרה, אין לא לאיראן ולא לחיזבאללה עניין במלחמה כוללת עם ישראל. איראן לא רוצה "לבזבז" ולשרוף את עוצמת חיזבאללה על מערכה שתתחולל כתוצאה מאירוע טקטי. את חיזבאללה היו רוצים לשמור שם ליום הדין, בתפיסתם, היום בו יחליט מישהו לתקוף את איראן. גם נסראללה ממש אינו מעוניין במערכה רחבה עם ישראל – אם תהיה כזו, הרי שמדובר יהיה, כאמור, בתוצאה של חישוב מוטעה בלבד. נסראללה מעוניין ביום קרב או בסבב קצר של כמה ימים לכל היותר – סבב שיזכיר שחיזבאללה הוא "ארגון התנגדות" אבל שלא יוביל לחורבן לבנון.
באשר לישראל – יש להודות ביושר שבחודש אפריל האחרון, לאחר ירי של למעלה מ-30 רקטות חמאס מלבנון לשטחה הריבוני של ישראל, פוספסה הזדמנות לחרוג מציפיות חיזבאללה ולאותת לו על אחריותו. אם נסראללה יפעל שוב, יש להבהיר לו במעשים ובפעולות מפתיעות שחורגות מהציפיות שלו, את המחירים הכבדים שישלם באם ישגה שוב. פעולה ישראלית זו צריכה לנוע על התפר המאוד עדין שבין חיזוק ההרתעה לבין הימנעות ממלחמה כוללת.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן – ראש אמ"ן לשעבר, כיום מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS