מעבר להתבכיינות שלי כאוהד מתוסכל של מכבי נתניה, האירוע אתמול (שלישי) בגמר גביע המדינה היה כל כך מביש. באנו לחיפה מוקדם ליום כיף. חזרנו מאוחר כשבאוטו שרר בעיקר שקט. כן, זה היה בעיקר בגלל ההפסד המביש, אבל מה שקרה אחר כך הפך את היום הזה כולו למעונן ועצוב.

המשחק עצמו היה רע. הקהלים של 2 הקבוצות - של בית"ר ושל נתניה - נתנו ביציעים הצגה מרשימה פי כמה מזו שראינו על המגרש.

גמר הגביע בין בית"ר ירושלים למכבי נתניה בחיפה (צילום: אורן בן חקון, פלאש 90)
הקהל נתן הצגה טובה יותר מהשחקנים | צילום: אורן בן חקון, פלאש 90

האיתות הראשון למי שהיה חייב להבין מה עומד לקרות במגרש היו ההפסקות הממושכות שנכפו בגלל האבוקות הבוערות שהושלכו אל המגרש. האוהדים חמומי המוח הבינו שבערב הזה אפשר ומותר לעשות הכול. אחרי כל שער פרצו אוהד או שניים למגרש כדי לחבק את השחקנים. האם בזמן הזה גורמי ההתאחדות לכדורגל ומנהלי חברת האבטחה לא הבינו שזה רק הקדימון? האם בשלב זה לא הייתה צריכה להתקבל החלטה לאלתר - לפנות למשטרה ולעבות את הסדרנים במגרש בכמה עשרות שוטרים? היה מספיק זמן להיערך לכך, אבל במבחן התוצאה דבר לא נעשה.

הבנים שלי, כמוני, אוהדי מכבי נתניה. החתן שלי, תומר, אוהד בית"ר ירושלים. הסתכלתי עליהם, שלושתם נראו עצובים.

המהומה בגמר גביע המדינה (צילום: אורן בן חקון, פלאש 90)
בהתחלה אבוקות, אחר כך פריצות ספורדיות.האזהרות היו שם | צילום: אורן בן חקון, פלאש 90

לפני כמה שבועות עוד השתעשעתי ברעיון לקחת למשחק הזה גם את הנכדות שלי. רציתי שתראינה חגיגה אמיתית. אמש, כשחזרנו הביתה, חשבתי לעצמי שבסך הכול חסכתי לילדות הקטנות ביזיון כפול, שברון לב ובעיקר טראומה שהייתה, מן הסתם, נשארת להן מהערב הזה. זהו הערב שבו התברר שהאלימות אצלנו מכלה כל חלקה טובה - גם את חגיגות הכדורגל הספורות שעוד נותרו לנו.