אני מתרגש בחג העצמאות הזה משתי סיבות נפרדות.
הסיבה הראשונה היא שאתמול, ממש אתמול, הפכתי לבן 75. נולדתי כעשר שעות אחרי שבן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, והדבר האחרון שחשבתי הוא שאחגוג את יום ההולדת בטור פומבי, דבר שלא עשיתי בחיי.
הסיבה השנייה נוגעת להתאספותנו יחד, כלל חלקי העם, כדי להגיע להסכמות על רקע המחאה נגד והתמיכה בעד הרפורמה.
ניצחון חד-צדדי לא יביא לסיום המאבק
זה מאבק להצלתה של מדינת ישראל, המדינה שהקמתה הייתה חלום של דורות. אימא שלי הייתה לוחמת באצ״ל. אבא שלי, שרוב משפחתו הושמדה בפולין - נפל בשבי הגרמני כלוחם בצבא הבריטי. הם דור המעבר משואה לתקומה, הדור שהניח את יסודות המדינה, ובזכותם ובזכותנו - שהמשכנו את הדרך - הוקמה כאן מדינה לתפארת.
עתה קורע אותה מאבק על אופיה. זה מאבק רציני, עמוק, ומשמעותי לרבים משני הצדדים, כי המדינה יקרה מאוד לשניהם. כל צד בטוח שהצדק איתו, וכל צד משוכנע בעומק ליבו שהצד השני טועה ומוביל לאבדון.
אם צד אחד ינצח במאבק הזה - יחוש הצד השני מושפל ולא יוכל להשלים עם ההפסד הצורב. לכן, המאבק לא יסתיים לאחר כזה ניצחון, לכאורה.
היו אומות שיצאו ממשבר עמוק שכזה במלחמת אחים עקובה מדם, היו שנקרעו - ואחד הצדדים היגר או נעלם מבמת ההיסטוריה. היו מי שמצאו דרכים לפשרה, שנתנה לכל אחד מהצדדים פחות משקיווה להשיג - אבל כתמורה הוכרה זכותו על ידי הצד השני, ונוצרה נוסחה חדשה להמשך הדרך.
אני חניך האסכולה של "רק לא מלחמת אחים". אימא שלי הללה כל ימיה את מנחם בגין, שידע לעמוד מול לוחמיו בעת שתותחי צה״ל הטביעו את אוניית הנשק אלטלנה, ולומר "רק לא מלחמת אחים". אבא שלי, דרך אגב, היה על החוף וחשב שצריך היה להשיב באש.
אני מחזיק בדעתה של אימא שלי - "רק לא מלחמת אחים", ואף מרחיב זאת: גם לא מאבק שיקרע אותנו לגזרים.
הפשרה עדיפה
אני יכול לתת הרצאה של שעה להצדקת כל אחד מהצדדים הניצים היום בארץ, כמו גם להשמיע ביקורת חריפה על שניהם. ברור לי, כמו לכל מי שעיניו בראשו, שכל צד יאשים בכישרון רב ובשכנוע עמוק, את הצד השני במצב הנורא בו אנו נמצאים. אך לא זה העניין עכשיו, כי הבירור הזה לא יביא שום תועלת.
עכשיו צריך למצוא מוצא מן המשבר שמאיים לפגוע ביכולתנו להמשיך להגן על המדינה בהווה ולבנות אותה בעתיד. לשם כך, על שני הצדדים יהיה לוותר על עקרונות וחלומות. הגעתי למסקנה שאני חייב להתעלם מדעתי המנומקת לגבי עמדתי בנושא "הרפורמה המשפטית", או "המהפכה המשטרית", כל צד בשם הנבחר על ידו, ולהיות חלק מתנועה שלה מסר ברור: הפשרה עדיפה!
אני מציע, מקווה, ממליץ, ומבקש, מכל עמיתיי, חבריי, מתנגדיי, ואלה שלא מכירים אותי כלל, ובעיקר לנושאים ונותנים, לעשות דבר דומה. כלומר: לחתור להסכמה - במקום לניצחון, לפשרה - תוך ויתור הדדי, במקום לנסות לנצח את הצד השני - לקדם נוסח שמקובל על שני הצדדים, ללא כפייה בכל דרך שהיא. לשם כך יש להתגמש ולא לעמוד בעקשנות על עקרונות שנראים חשובים.
כדאי לזכור: לשני הצדדים, לתומכי הרפורמה ומתנגדיה, יש כוח רב. זהו כוח ששימוש בו יביא לקריעה נוראה של מרקם החיים כאן, פצע אנוש שלא ניתן יהיה לרפא. אם כל אחד מהצדדים יעמוד על שלו, נרד יחד אל התהום - כשכל אחד מחזיק בצדקתו. לכן, צריך להפנים ש"פשרה" אינה מילה בזויה, והחיפוש אחריה אינו מוריד מכבודו של המתפשר.
אל תחששו מהלחץ מהקצוות, רוב הציבור איתכם
מסופר בתלמוד כי הקיסר הרומאי שלח קורבן לחכמי ישראל כדי שיקריבו אותו בבית המקדש, לכבוד הקיסר, כי היה מי שעורר את חשדו בנאמנות היהודים. הקורבן הגיע לירושלים עם מום קטן, אך כזה הפוסל אותו להקרבה. חכמי ירושלים הבינו את הצורך להתפשר במקרה זה, ורצו להקריב את הקורבן - על אף היותו בעל מום. אלא שהיה שם חכם אחד, זכריה בן אבקולס שמו, שאמר לחכמים: אתם לא יכולים להתפשר, כי זה יהיה תקדים נוראי שהרי יאמרו מכאן ולהבא שאפשר להקריב בעלי מום, בניגוד מוחלט להלכה. בעקבות זאת, החכמים שינו את דעתם. הקורבן לא הוקרב - והקיסר הגיב כמו שקיסרים מגיבים כאשר נדמה להם שיש מי מהרהרים במרד נגדם.
כ-200 שנים לאחר מכן קבע גדול חכמי ארץ ישראל את דעתו בעניין: "אמר רבי יוחנן - ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". הביטוי המודרני להתנהגותו של רבי זכריה הוא ״טהרנות״, שפרושה אי-נכונות להתפשר כדרך חיים, במקום ההבנה שמנהיג צריך לקחת את המציאות בחשבון - ולא רק את מה שנראה לו נכון על פי תפיסת עולמו.
אסור שמישהו מאיתנו יהיה רבי זכריה של המאה ה-21, בעיקר מישהו מאתכם - העוסקים בחיפוש הפשרה בחסותו של נשיא המדינה, או מישהו מאלה ששלחו אתכם. אל תתנו לטהרנים משני הצדדים, אלה המציגים עמדות קיצוניות, לשכנע אתכם. אל תפחדו מהפשרה, גם כשאנשים חשובים ועיתונאים מדברים נגדה. כדי שבדורות הבאים לא יסמנו את שימכם עם ממשיכי דרכו של רבי זכריה - תקשיבו לרבי יוחנן, שחי לאחר חורבן הבית וראה את תוצאות הטהרנות. כעולה מדבריו: לפעמים פשרה היא ערך. היום, דווקא היום, יותר מתמיד, יש לאמץ אותה בכל לב. אל תובילו לחורבן הבית בשלישית כי לא מצאתם פשרה.
אל תקומו משולחן המשא ומתן - עד שלא הגעתם להסכמה.
>>> אלוף במיל' יעקב עמידרור הוא ראש המל"ל לשעבר – ממייסדי מיזם "קריאת הסכמה"