מדינת ישראל ניצבת בפני צומת הכרעה מבחינה ביטחונית. לתפיסת אויביה, מדובר בנקודת הכרעה פנימית של להיות או לחדול, לא פחות מכך. בבואנו לבחון את תפיסת אויבינו את ישראל ואת דימוי העוצמה שהיא מקרינה כלפי חוץ, עלינו להתנתק מהתפיסה שלנו את עצמנו ולהביא בחשבון שייתכן שאויבינו שוגים בהערכתם את מידת לכידותנו הפנימית. ייתכן שהם גם טועים בהערכת עוצמתם שלהם. מצב שכזה עלול להגביר את הסבירות למיס-קלקולציה שכמותה כבר חווינו בעבר.
הערכתי נותרה כשהייתה - איראן ושלוחיה השונים באזור אינם מעוניינים במלחמה כוללת עם מדינת ישראל. גם הם מודעים היטב ליחסי הכוחות, ועל אף ההתרברבות הנשמעת מפי בכירים בציר הרדיקלי בתקופה האחרונה, ידיעתם איתנה שאין כיום כוח חיצוני שמסוגל לאיים קיומית על מדינת ישראל. צה"ל יהדוף כל ניסיון כזה, בחזית אחת וגם בכמה חזיתות במקביל. הערכת אמ"ן שהתפרסמה לאחרונה קובעת שהסבירות למלחמה עלתה, אך אין היא קובעת שמדובר בגזירת גורל או שישראל ניצבת ערב מלחמה כוללת.
בהקשר זה ראוי להכניס את השיח של הימים האחרונים לפרופורציות. אני שומע ישראלים רבים שמביעים חרדה שאנו ערב מלחמה כוללת. לא, ישראל אינה עומדת בפני תרחיש יום כיפור וצבאות ערב לא קמים עלינו לכלותנו. ייתכן שיש כאן גורמים בעלי עניין שמנסים ליצור אווירה מתוחה והיסטרית. זה נתפס לא טוב בעיני אויבינו, שמזהים את החרדה ומחככים ידיהם בהנאה. ייתכן גם שמדובר בניסיון ששותפים לו שני הצדדים במאבק על המהפכה המשטרית – האינטרס ליצור סדר יום ביטחוני. דוגמאות לכך רק מהימים האחרונים – ההיסטריה המיותרת שנרשמה מביקורו של שר החוץ האיראני בלבנון וסיורו בגבול, וניפוח הדרמה שלא הייתה סביב ההתקפה שיוחסה לישראל בסוריה, שהוגדרה "חריגה" הגם שלא היה בה דבר שלא בוצע כבר מאות פעמים בעבר.
אז מה בעצם קורה כאן בשבועות האחרונים?
נתחיל בהדגשה חוזרת של השורה התחתונה – הסיכוי למלחמה יזומה מצד אויבנו נותר נמוך. אך במקביל הסיכוי להמשך מתיחת הגבולות הנובע מכרסום בהרתעה הישראלית גובר. זה עלול להוביל לאירוע טקטי שיוביל לשרשרת תגובות ותגובות נגד שבסיומם מערכה כוללת. סיכון זה מחריף באם לא יסתיים המשבר הפנימי בישראל. מדוע ואיך הזירה החיצונית מתחברת לזו הפנימית?
ראשית, יש להבחין בין מגמות אזוריות שליליות שמתרחשות ללא קשר ישיר למשבר הפנימי בישראל לבין הכרסום במאזן ההרתעה הישראלית כתוצאה מהמשבר הפנימי החריף בחודשים האחרונים. בין המגמות השליליות שניתן לזהות גם ללא קשר למצב הפנימי כאן – ההישענות והחתירה של איראן מזרחה, לעבר סין ורוסיה, כמשקל נגד למעורבות האמריקנית הפוחתת באזור; הברית בין איראן לרוסיה, שבאה לידי ביטוי במעורבות איראנית ישירה בתמיכה במאמצי המלחמה הרוסים באוקראינה ובמחויבות רוסית גוברת לגמול לה על כך במגוון דרכים מדיניות וצבאיות; הפשרת היחסים וההתקרבות האיראנית לשורה הולכת ומתארכת של מדינות באזור, מהן שחתומות על "הסכמי אברהם" עם ישראל.
כל אלו הן דוגמאות למהלכים חיצוניים שהתרחשותם מדאיגה ושלילית מבחינת מאזן הביטחון הלאומי של ישראל. עליהן יש להוסיף את משבר הלכידות החברתית החריף ביותר בתולדות המדינה – משבר שאויבנו עוקבים אחריו בעניין רב. ההצהרות האחרונות, בין השאר מפי נסראללה, המביעות תקווה שישראל לא תזכה לחגוג את יום עצמאותה ה-80, יוצאות מנקודת הנחה שייתכן שהחברה הישראלית עברה את נקודת האל-חזור. משמע, גם אם הרפורמה תיגנז בזכות המחאה החברתית הרחבה ביותר שידעה ישראל, תקוותם היא שהמאבק ברחובות יימשך משום שעל פי הניתוח של חלקם השסעים כבר כל כך עמוקים שאין כמעט פשרה שתצליח לכבות את התבערה ברחובות.
על כך יש להוסיף את מה שנתפס בעיניהם כפגיעה ממשית בכמה מהעוגנים המרכזיים בתפיסת הביטחון הישראלית, פגיעה שהם מייחסים למשבר הפנימי כאן. בראש ובראשונה – פגיעה אנושה לתפיסתם בלכידות החברתית ובאחדות המשימה והמטרה של הקבוצות השונות בישראל. זו פגיעה שמקרינה לתפיסתם על עוצמתו של צבא המילואים, ובדגש על המערכים האסטרטגיים שלו (אוויר, מיוחדים, סייבר). כמו גם כרסום מתמשך ביחסים המיוחדים עם ארצות הברית, שבא לידי ביטוי בשורה ארוכה של התבטאויות בכירי ממשל בוושינגטון נגד המהפכה המשפטית שמאיימת על הערכים המשותפים למדינות ובעצם העובדה שעד לרגע זה ראש ממשלת ישראל לא הוזמן לפגישה עם הנשיא בבית הלבן.
פשרה היא אינטרס ביטחוני ישראלי
כאשר זו התמונה שמתקבלת ב"צד האדום" (הצד של האויב), אין זה פלא שבשבועות האחרונים הגבולות נמתחים, מאמצי האתגור מתגברים. אין להקל ראש בניסיון הפלסטיני של חמאס לייצר אחדות זירות על ידי ירי משמעותי מכיוון לבנון, ויום למחרת ירי מרמת הגולן הסורית. גם חיזבאללה מעז יותר. הפיגוע במגידו, שאם היה מסתיים בתוצאות להן קיוו בחיזבאללה, סביר שהיה גורר תגובה ישראלית חריפה שעלולה הייתה להסלים. לכך יש להוסיף את הסנכרון ההולך וגדל בציר איראן, חיזבאללה, והארגונים הפלסטיניים – חמאס והג'יהאד האיסלאמי. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בפגישות בין מנהיגי ארגוני הטרור השונים החולשים על הזירות השונות. ושוב, גם כאן פרופורציות – אין מדובר בהכנת מערכה כוללת משולבת של כל אויבינו יחד. כן מדובר בתעוזה גוברת על רקע מה שנתפס על ידם כהתעסקות של ישראל בעצמה ובעצמה בלבד.
מכאן חשיבותם של הימים המכריעים שלפנינו. כאשר בוחנים את האינטרס הביטחוני הישראלי, למיטב הערכתי המקצועית, אינטרס זה חד משמעי – פשרה שתושג בין הצדדים במסגרת המגעים המתקיימים בימים אלו – פשרה שתשמר את מערכת האיזונים והבלמים ששומרים על ישראל מדינה דמוקרטית וליברלית. זו צריכה להיות פשרה שלא תכריע אף צד. אחד מכללי היסוד בצבא הוא ההבחנה בין המשימה למטרה. כאשר סדר הדברים ברור – קודם כל יש לעמוד במשימה. אני מסכים עם רבים מחבריי שהמשימה כעת היא גניזת המהפכה המשפטית במתכונתה המקורית, מהתבטאויותיו האחרונות של ראש הממשלה עולה כי ישנה סבירות לא מבוטלת שגם הוא מתקרב למקום הזה. יש לעמוד במשימה ולא לחתור להשיג את המטרה בכל מחיר, אותה מטרה של הבטחת אי הישנות משבר שכזה בעשרות השנים הקרובות, הבטחה שנשענת על כינון חוקה וסדר דברים שחשוב שיקרו, אך לא ריאלי שיושגו בעתיד הקרוב. אל מול האתגרים החיצוניים המתחדדים ומתגברים – ישראל לא תוכל להרשות לעצמה את המשך המאבק ברחובות עד שתושג מטרה זו. אסור להיסחף אחר ההצלחה, ולגלוש להרחבת המאבק עוד. החוכמה היא לדעת מתי לעצור לפני שמאוחר מידי, וגם נגד הפיתוי להשיג את המטרה הגדולה, ועכשיו.
מציאות שבה מושגת פשרה, אך שבמקביל גרעין קשה משני הצדדים ממשיך במאבק ברחובות – תשקף לצד האדום חוסר יציבות מתמשך, תחליש את ההרתעה הישראלית ותחזק את תפיסתם לפיה אין מדובר במשבר נקודתי שישראל תצמח ממנו אלא במשבר קיומי שאין לישראל דרך חזרה ממנו. לעומת זאת, השגת פשרה ודה-אסקלציה של המצב הפנימי יגרמו למפח נפש בצד השני. הם יהיו עדים לאחת המחאות החברתיות הרחבות שנראו בעולם, מאבק לא אלים בניגוד לנהוג במקומות אחרים באזורנו, שבסיומו ישראל נותרה דמוקרטיה והתפנתה להתעסק במה שחשוב באמת. במצב עניינים שכזה תדמיתה של ישראל כאי של יציבות דמוקרטית במזרח התיכון תועצם. תדמית זו תגביר את יציבות "הסכמי אברהם" ואולי תדרבן מדינות נוספות להצטרף, תחזק ותבטיח מחדש את היחסים המיוחדים עם ארצות הברית ותאפשר התמודדות עם סוגיות אסטרטגיות שנדחו כולן לשוליים לטובת המשבר הפנימי העמוק.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, כיום מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS