זה היה שבוע מבלבל להיות בו המהפכה המשפטית. חמישה חודשים בלבד אחרי שהגיחה לאוויר העולם במסיבת עיתונאים נמהרת, יש חברי כנסת בליכוד שכבר מספידים אותה בשיחות סגורות. אחרים נשבעים בנקיטת חפץ שהיא חיה ונושמת. הם אף צופים לה חיים ארוכים וטובים שיימשכו לכל אורך הקדנציה, פרקים פרקים. אם כן, מילא ששרים וחברי כנסת שונים מנתחים את האירוע באופן שונה, אך השבוע נדמה היה שגם נתניהו מדבר בשני קולות. מצד אחד הוא מציב את המאבק ביוקר המחיה בראש סדר העדיפויות בהצהרותיו היזומות. מנגד, כשנשאל על ידי חברי סיעתו, הבהיר שהרפורמה לא מתה - אך שב והדגיש שהוא עדיין חותר להסכמה.
אם כן, מה רוצה באמת ראש הממשלה? ראשית נתניהו, כמו נתניהו, מעוניין בדחייה. תומכי החקיקה המשפטית בקואליציה דורשים לקבל הישג אחד לפחות בכנס הקיץ שיסתיים עוד חודשיים, נתניהו לא יזיל דמעה אם ידחה העסק לכנס החורף. בזמן הזה המחאה תתמסמס, הרוחות יירגעו, ויהיה עוד זמן להסברה. בנוסף, תומכי הרפורמה שואפים שיהיה זה מהלך דרמטי שישפיע על ישראל דורות קדימה, בעוד שנתניהו מעוניין בצעד שיחליק בגרון לחלק נרחב מהציבור הישראלי.
המטרה שלו היא לתת לימין הישג כלשהו, אך לא כזה שייתפס כפגיעה אנושה בשלטון החוק. כשמדובר בתחום החוקתי אלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הלא כל כך קטנים - חוק היועצים המשפטיים למשל יכול לנוע בין פוליטיזציה של כל מערך הייעוץ המשפטי, מהלך שישנה מקצה לקצה את פניו של השירות הציבורי, לבין מהלך מידתי כגון מתן אפשרות לשרים להיעזר ביועצים משפטיים אחרים בעתירות או לאשר הזזה של יועץ משפטי במקרים מסוימים - אך לבחור את היועץ החדש בדרך המקובלת ולא במינוי פוליטי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
העניין הוא שהחקיקה המשפטית היא לא עוד נושא. לא מדובר בעוד קרב בחוק ההסדרים או בוויכוח על הרפורמה בתחבורה. כל אחד מהמהלכים שיזם שר המשפטים יריב לוין משנה סדרי בראשית, והציבור הישראלי ממשיך לחוש שהוא תלוי בין שמיים לארץ. לראיה הסקר שמראה שהתמיכה בחקיקה חד-צדדית ממשיכה לרדת (מ-21% ל-15% אחוז תמיכה בלבד). גם בליכוד, בשני המחנות, מצפים מנתניהו להיות כן בנוגע לכוונותיו.
אם בכוונתו לקדם מהלך מסוים - שיתכבד לחשוף זאת וייתן לציבור לנהל סביבו שיח: אלו לא סוסים שגונבים באישון לילה. אם בכוונתו לגנוז, שיאמר זאת ביושר - ויאפשר לסדר היום לנוע לנושאים אחרים, למהפכה להתפזר, ולכלכלה להשתקם. שיטת הדחיינות מתאימה לוויכוחים הרגילים שמעסיקים את החברה הישראלית, לא לניסיונות לעצב מחדש את האיזונים והבלמים העדינים בין הרשויות בדמוקרטיה, סוגיה שהיא נשמת אפם של שני הצדדים.
אלא שנתניהו לא שחקן יחיד. בימים אלה מתנהל קרב מוחות של ממש בין תומכי החקיקה בקואליציה לבין אלה שמעוניינים להתמקד בנושאים אחרים. תומכי החקיקה מתמקדים בניסיונות לחזק את החוליות החלשות בקואליציה: הם שמו על הכוונת את חברי הכנסת שהתנגדו לחקיקה, בטענה שההידברות לא מוצתה, ומנסים לשכנע אותם שבשלה העת. גם נתניהו מצידו מנסה להפחית את ההתנגדות מולו, אחרי חלוקת התיקים שהותירה לא מעט מאוכזבים. השבוע למשל זימן את חה"כ דני דנון לפגישה אישית לדסקס את הצעות החוק שלו - לא מסוג הדברים שנתניהו עושה בלי אינטרס פוליטי.
קרב לא פחות מעניין מתנהל על סדר היום: נתניהו שוב ניסה לשנות אותו עם ההכרזה על הקמת ועדה ליוקר מחיה, והפשלת שרוולים בתחום הפשיעה בחברה הערבית, בעוד שקבוצת לוין דאגה לעימות משפטי סוער במליאה, חידוש מחאות הימין והצעת חוק לפירוק לשכת עורכי הדין.
בינתיים באופוזיציה לא פחות סוער. השבוע ניצת באופן רשמי הקרב על הבכורה האופוזיציונית במשכן. מי הוא מנהיג האופוזיציה? זה שזוכה כעת לתמיכה הרחבה על פי הסקרים, או זה שמחזיק ב-12 מנדטים בכנסת הנוכחית. ללפיד ברור שנציגת האופוזיציה צריכה להיות זו שמייצגת את המפלגה הגדולה ביותר. גנץ חושב שזו צריכה להיות המועמדת שהיא בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות בתמיכה גם מהצד השני, שכן מדובר בבחירות חשאיות.
זהו קרב לגיטימי, אפילו ענייני, אבל הוא מעיד על המתח הרב בתוך המחנה, שלפיד מנסה לטשטש בטענה שהמחנה כולו מרוויח מההתחזקות של גנץ. ועדיין, השניים תלויים זה בזה. לפיד לא רוצה להצטייר כקיצוני מדי בנוגע לשיחות בבית הנשיא, וגנץ מבין שהליכה לבד להסכמות עם הליכוד היא מהלך מסוכן מבחינתו. כרגע מכל השחקנים שעל המגרש, גנץ הוא זה שיש לו הכי הרבה להפסיד.
