כשעבדתי עם עוזי חיטמן ז"ל על תקליט שלי, לילה אחד הוא התקשר אליי בחצות ואמר לי: "יש לי שיר שהלחנתי הרגע, את חייבת לבוא לשמוע אותו". עניתי לו: "עוזי, אמצע הלילה, מה בוער? זה לא צינתור". והוא - התעקש: "לא. את חייבת. את תשתגעי".

התייצבתי אצלו בבית מיד, הוא התיישב עם הגיטרה שלו, יפה כמו אליל, והתחיל לשיר לי: "הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי קטן בשיעור והכי קטן בהפסקה". ואני? אני לא מאמינה שמישהו כתב שיר עליי. יצאו לי דמעות והבנתי שנפל דבר, שחיי עומדים להתחלק ל-לפני השיר הזה ואחריו.

זה היה שיר שונה מכל מה שהייתי רגילה לבצע. היו בו אנרגיות אחרות, הייתה בו דרמה אחרת. זה היה שיר על שברון לב. אמרתי מיד לעוזי שאומנם זה לא שיר שיתאים להופעות שלי, אבל אני רוצה להקליט אותו. פשוט לא דמיינתי את השיר הזה נכנס בליינאפ של ההופעה בין "טמבולינה" ל"זיפי די דו דה", אבל השיר התחיל להיות מושמע וכולם סביבי התחילו לתהות איך זה שאני לא מופיעה עם השיר הזה. אמרתי לעצמי, יאללה - ננסה.

בהופעה הראשונה ההיא עוזי ליווה אותי, ורגע לפני שהתחלתי לשיר - שאלתי את הילדים בקהל: "מי מרגיש שהוא מדבר קצת מוזר בגלל הגשר בשיניים? מי מרגיש קצת שונה בגלל המשקפיים שלו? מי מרגיש קצת עצוב היום? מי מרגיש נמוך?", ועל כל שאלה מתרוממות עוד ועוד ידיים קטנות מכל עבר. "אז אני הולכת לשיר לכם את השיר הבא", אמרתי במיקרופון. "והוא עליי, והוא עליכם, והוא בשבילכם".

לתדהמתי, איך שהתחלתי לשיר, כולם הצטרפו אליי - ילדים ואימהות - בשירה חרישית, כמו תפילה. עד אותו יום הייתי רגילה לראות ילדים בקהל קופצים, מוחאים כפיים, אבל בסוג כזה של תגובה מצד הקהל - עוד לא נתקלתי.

אחר כך שרתי: "בלילה הייתי בוכה לי בתוך השמיכות", ואני ראיתי אימהות וסבתות מנגבות את העיניים. המשכתי: "אלוהים תעשה שלא יסתירו לי...", ופתאום אני חושבת לעצמי - רבאק! אף פעם לא אמרו לי "את מסתירה לי". אני לא הסתרתי אף פעם בחיים שלי! ואז, עמדתי שם על הבמה, ולא הצלחתי לסיים את השיר. נשנקתי. לא האמנתי שזה קורה לי.

יהונתן גפן (צילום: n12)
כל הדברים שכולנו חושבים - הוא כתב והפך לשירים, יהונתן גפן | צילום: n12

לימים, כשפגשתי את יהונתן גפן, שאלתי אותו: "כתבת את השיר הזה בשבילך או בשבילי?". הוא ענה בכנות האופיינית לו שאת השיר הזה הוא כתב על עצמו, ושנים הודיתי לו ולעוזי על המתנה הזו שהם העניקו לי. על הנס הזה.

זה כבר יומיים שאני שומעת שירים של יהונתן גפן ז"ל ונדהמת מהכמות, מהיופי ומהגאונות. מה"לא נעים לראות גן סגור" ועד "שיר לשירה". איזו מתת אל זו שכשאתה באמת מאושר כל כך מלידת בתך, אתה גם יכול לכתוב על עיניה הכחולות ועל חצי הירח שאתה מוכן להוריד לה כבר עכשיו. כל הדברים האלה שכולנו חושבים - הוא ידע לכתוב אותם.

איזה יופי של דברים השארת לנו, יהונתן. השיר שלך לעד יהיה חלק מחיי. אם עד היום שרתי אותו 500 פעמים, אני מבטיחה שאת כל 200 הפעמים הבאות אקדיש לך.