מטחי הטילים שנורו לעבר ישראל בפסח מלבנון הם יוזמה של הציר הפרו-איראני, למרות שחיזבאללה לא קיבל אחריות לאירוע. אין ספק שחיזבאללה רוצה להרגיל את ישראל ל”טפטופי טילים” מצד ארגונים פלסטיניים בדרום לבנון, המאפשרים לו מרחב הכחשה ומניעת הסלמה שאיראן אינה מעוניינת בה בעת הזאת - כאשר היא מתקדמת במהירות אל הפצצה הגרעינית.
ירי הטילים הוא במסגרת האסטרטגיה האיראנית שמטרתה להקיף את ישראל ב”מעגל של אש טילים” כדי למרר את חיי האזרחים שלה. בטהראן חושבים שנקודת התורפה של ישראל היא העורף האזרחי ולחץ מתמיד יביא לקריסת המדינה הציונית. איום הטילים נועד גם להרתיע את ישראל מלפעול נגד המיזם הגרעיני של איראן. ייתכן שמחלוקות בישראל על הרפורמה המשפטית כרסמו בהרתעה הישראלית והשפיעו על ההערכה האסטרטגית של אויבינו לגבי הנחישות הישראלית ועל העיתוי של הירי האחרון מלבנון ומעזה.
איראן חימשה את ארגון חיזבאללה ביותר ממאה אלף טילים, המכסים את כל שטח מדינת ישראל. ברור לכול ש"הטילים לא יחלידו" וסביר להניח שהמאמצים של איראן לשכלל את מאגר הטילים הזה נוחלים לפחות הצלחה חלקית (כפי שגם מאגר הטילים בעזה גדל והשתפר לאורך הזמן).
אחד המכשולים שצריך לסלק לפני הטיפול בגרעין האיראני הוא איום הטילים שבידי חיזבאללה, שיכול לגרום נזק עצום לישראל. בניגוד למצב בעזה, המענה לסדר הגודל של האיום מחיזבאללה אינו רק דו-קרב בין הטילים לבין מערך ההגנה האווירית הישראלי. מובן לכול שהטיפול במאגר הטילים שבלבנון דורש גם פעולה קרקעית נרחבת.
אי לכך, על צה”ל להתכונן למלחמת מנע בצפון כדי לחסל את איום הטילים על המתקנים האסטרטגיים במדינה לפני שמטפלים בגרעין האיראני. הפעילות הצבאית והדיפלומטית הישראלית כיום צריכה להיות מוכוונת לחסל את איום הטילים מהצפון. זוהי מטרת הביניים בדרך לסיכול התוכנית הגרעינית האיראנית.
פלישה ללבנון כדי לנקות את השכנה מצפון מטילים דורשת הכנות מדוקדקות. תרגילי צה”ל בצפון וגם התמרונים של כוחות צה”ל בהרי קפריסין מעידים שיש הכנות לתרחיש לבנוני. גם שר הביטחון לשעבר בני גנץ העיד על כך בימים האחרונים. על צה"ל להתמקד במשימה זאת.
ישראל, שיזמה מלחמות בעבר (ב-1956, ב-1967, ב-1982, ב-2006) וגם מבצעים נרחבים, יודעת שלכל מלחמה נדרשים משאבי לגיטימציה מבית ומהקהילה הבין-לאומית (בעיקר ארצות הברית). צריך לבנות אווירה נוחה ליוזמה ישראלית בלבנון בהקדם. הגלישה של לבנון לתוהו ובוהו והתקפות טילים משטח דרום לבנון הם הזדמנות ליצר תחילת הבנה לצורך של ישראל לעשות מעשה. יש לקשור היטב את לבנון ואת חיזבאללה בתודעה הבין-לאומית והישראלית לתוקפנות האיראנית. ההתקדמות המהירה של איראן לפצצה והזיהוי הגובר של איראן כבעלת ברית של רוסיה הנלחמת באוקראינה ייתכן שיאפשרו יותר חופש פעולה לישראל.
אם אומנם חל כרסום בהרתעה הישראלית (קשה למדוד הרתעה), הרי הדרך הבדוקה להגבירה היא על ידי שימוש בכוח בצורה יעילה. הדגמת נכונות להשתמש בכוחו של צה"ל תוך נכונות לספוג אבדות היא בונה הרתעה.
גם שמירת מעמדה האזורי של ישראל מחייב נכונות להשתמש בכוח צבאי נגד שליחה של איראן. המדינות הערביות “המתונות”, במיוחד אלו החתומות על הסכמי אברהם, עוקבות בעניין אחר התנהלות הישראלית. בהיעדר פעילות ישראלית נחושה ויעילה, בעלי ברית של ישראל במרחב, החוששים מנסיגת האמריקנים מהאזור והמפחדים מתוקפנות איראנית, יחשבו שישראל היא קנה רצוץ שאין להישען עליו. אזי יתקרבו לאיראן. סעודיה כבר אותתה על כיוון כזה כאשר חידשה יחסיה הדיפלומטיים עם איראן.
השעה שישראל תצטרך להחליט אם לפעול לבד למען ביטחונה בכוחות עצמה הולכת ומתקרבת. הנתיב למניעת איראן גרעינית ותפוצה גרעינית מסוכנת באזור עובר ככול הנראה דרך חיסול איום הטילים מלבנון.
>>> פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)