לוחמים שסיימו בימים האחרונים תעסוקה מבצעית בגבול הצפון חזרו הביתה מוטרדים. צנחנים במילואים שהחזיקו קו בגזרה המערבית מספרים על חוסר בציוד אישי ללחימה, רכבי סיור לא ממוגנים, מחסור בתחמושת. "הכיסוי המודיעיני-טקטי ורמת הסיכון לכוח מול פוטנציאל האיום (שרואים אותו בעין כל יום - אנשי חיזבאללה על הגדר) חייבים להדליק נורות אזהרה בוהקות", הם אומרים.
לטענתם, "הפיקוד בשטח מודע למצב" אבל נותר חסר אונים. מדובר בלוחמים מנוסים, צוות אורגני שהולך יחד עוד מתקופת הסדיר, מגובש ואיכותי. כולם חזרו משם מודאגים מאוד מרמת הביטחון שצה"ל מספק. צריך להתייחס ברצינות למי שמגיעים בכל שנה לעשות מילואים באחת הגזרות הנפיצות ביותר - גבול לבנון. הם עזבו בית ומשפחות ועלו על מדים בלי להתווכח. הם אורחים לרגע, אבל מזהים מהר כל תורפה וכל חוסר. בחירום הם אלה שיידרשו לעלות לשם ולפנות את כוחות הסדיר כדי שייכנס פנימה לארץ החיזבאללה.
התרגיל הצבאי הגדול של חיזבאללה על הגבול השבוע, שגם "יוחצן" היטב, נועד בראש ובראשונה להבליט את יום נסיגת ישראל מלבנון, 23 שנים ליציאה החפוזה מרצועת הביטחון. חיזבאללה מנפנף ביכולותיו, אבל אולי יש פה מסר נוסף. מי שמזמין תקשורת, מצלם ומפרסם כך את התרגיל ברבים, לא בטוח שפניו למלחמה. מי שנערך למלחמה עושה זאת בשקט. בהערכה הזאת תומך גם המודיעין הישראלי. ועדיין, אסור לזלזל בנסראללה. יכולותיו מרתיעות את ישראל (גם אחרי שראה מה עוללו צה"ל והשב"כ לבני בריתו בג'יהאד האיסלאמי בעזה). נסראללה מורתע ממלחמה, לא מורתע מלהעלות את המתח באירועים קטנים כל עוד יעריך שזה אינו מוביל למלחמה.
העומס על מערך המילואים גובר
הטיפול באנשי המילואים הוא אחד האתגרים הגדולים של הרמטכ"ל. זו אחת הסיבות למהלך התגמול שמובילים במשרד הביטחון ובצבא. לכן אתמול התייצבו יואב גלנט וראש אכ"א יניב עשור והציגו תוכנית מקיפה לתגמול מערך המילואים, 130 אלף חיילים. זו הגדלה של תקציב ההוקרה לחיילי המילואים, מ-15 מיליון שקלים בשנה לכ-200 מיליון. התוכנית מגיעה לאחר שבשנה האחרונה הוכבד באופן דרמטי העומס על משרתי המילואים, בעיקר בחטיבות היבשה, ואלפים רבים מהם נדרשים להגיע פעמיים תוך כשנה לתעסוקות מבצעיות ביהודה ושומרון. זה רק נדבך אחד. השני הוא הצטיידות וכשירות, במיוחד לאור העובדה שהשנה יעשו 66 גדודי מילואים את השירות שלהם ביהודה ושומרון. מדובר בעלייה במספרים אחרי שבשנה החולפת עשו כן 55 גדודים. כל זה, כשבמקביל צריך להתאמן ולהיות מוכנים למלחמה רב-זירתית.
אחד העיסוקים המרכזיים של הרמטכ"ל בתוך התוכנית הרב-שנתית שהוא מגבש יחד עם המטה הכללי בימים אלה הוא השילוב צבא-חברה (בינתיים הוא הצליח לבלום את איומי הסרבנות נוכח המהפכה המשפטית, אבל האמירות הקשות של פוליטיקאים נגד אנשיו מהדהדות היטב במסדרונות הצבא). זה מגיע מיד אחרי מוכנות לתקיפה באיראן והתמודדות עם מערכה רב-זירתית. הרמטכ"ל היה רוצה, בגלל זה, להקים עוד שתי אוגדות, תהליך שאם יותנע עכשיו ייקח כארבע שנים. בעיית איחוד הזירות תתורגל כבר בקרוב בתרגיל המטכ"לי הגדול שיקיים צה"ל.
מול איראן צריך להמשיך להתכונן ולשפר 3 יכולות: התקפה - מגוון רחב של אמצעי לחימה שעוד צריך לרכוש, איסוף - עוד מודיעין ועוד מטרות, הגנה - רחבה יותר בגבולות וכמובן בהגנה אווירית, ישראלית ואזורית. אגב הגנת גבולות, אם רוצים יציבות צריך יציבות ביטחונית וכלכלית גם אצל שכנותינו (ירדן, מצרים, עזה, סוריה ולבנון - כולן במצב לא טוב).
הסביבה כולה הופכת מורכבת. העימותים בין המעצמות (סין מול ארצות הברית, רוסיה מול אוקראינה) משפיעים מאוד על מה שקורה במזרח התיכון. לכן הרמטכ"ל מנסה להסביר בציבור שתקציב הביטחון צריך לאפשר בנייה אחרת של היכולות הצבאיות, בעיקר מול שיפור טכנולוגי מדאיג מאוד שמשיגות אויבות ישראל. תקציב צריך להתאים לשינויים ולהתפתחויות באיומים.
כדי למנוע כניסת אמל"ח מתקדם לזירה, ממשיכה ישראל לתקוף בסוריה. המב"ם - המערכה שבין המערכות - עדיין אפקטיבית. היא תימשך. בשלושת החודשים האחרונים הוכפל הקצב, על פי פרסומים זרים.
ההחלטה הדרמטית של רה"מ, וההתייעצות לפני חיסול בכירי הגא"פ
בעזה מעדיפה ישראל את חמאס על כאוס. לכן הוא לא הותקף וכל המאמץ התמקד באח הפרוע יותר, הג'יהאד האיסלאמי. המנוף האזרחי משפיע על חמאס, יציאת הפועלים, שיקום הרצועה, הקמת שכונות חדשות ויצוא סחורות לישראל ולחו"ל. הקושי כשפועלים הוא איך עושים זאת בלב אוכלוסייה אזרחית - מערכת הביטחון פיתחה והציגה יכולות מרשימות, אבל עדיין קשה לחסל מבלי לפגוע בחפים מפשע.
כשהוצג מבצע חיסול צמרת הג'יהאד האיסלאמי בעזה לראש הממשלה, שמו לו על השולחן את ההערכה של מחיר הפגיעה בבלתי מעורבים. בצבא דיברו על עד 10 חפים מפשע שעלולים להיפגע בתקיפה. ראש הממשלה אישר את המבצע אם אלה הנתונים. תמיד יש בהחלטות מן הסוג הזה מידה של חוסר ודאות. בצבא ניסו מאוד לצמצם את היקף הנזק. 2 דקות לפני שיגור הפצצות, המטוסים באוויר מעל המטרות, התקיימה שיחת ועידה של הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וראש השב"כ. הם התלבטו כמה פצצות להטיל ולאיזה מקום בכל דירת מסתור כדי לצמצם ככל הניתן את הפגיעה במי שלא צריך. כל דירות המסתור היו באזורים צפופים, מוקפים אוכלוסייה אזרחית. לבסוף, אחרי שינויים, אושרה התקיפה וניתן האור הירוק לטייסים לפעול. 9 חפים מפשע נהרגו יחד עם 3 ראשי הגא"פ. זהו מחיר שראש הממשלה אמר אחר כך בשיחה סגורה שמצדיק את התוצאה.
כדאי לזכור שזהו ניצחון טקטי. ישראל נדרשת לבנות מפת דרכים חדשה, תוכנית אסטרטגית הצופה פני באות ומסתכל שנים קדימה. מה היא רוצה לא רק מעזה, אלא גם מלבנון וסוריה. הרמטכ"ל מעריך שאלה הן המשימות החשובות ביותר העומדות לפתחה של ישראל בהיבט הביטחוני: חיזוק היחסים עם ארצות הברית, חיזוק ההרתעה, למנוע פגיעה בלכידות הצבא ולפתח יכולות ייצור אמל"ח עצמאיות מבלי להיות תלוי באחרים. אבל קודם כל - לקבל החלטות אחראיות על מה הולכים ובעיקר על מה לא.