לפני שבוע אחי הגדול שלח לי הודעה: "מיכ, פתאום חשבתי כמה פעמים אמרת בשנים האחרונות: 'אני לא מבינה איך אנחנו לא יוצאים לרחובות'...". והנה, עכשיו כולם ברחובות.
זו שאלה שבאמת הייתי שואלת כל כמה זמן כשאירוע או אי צדק כלשהו היו נראים לי כל כך חמורים, ולא הבנתי איך אנשים ממשיכים לשבת בבית בשקט. שאלתי את זה כשהחליטו להעלות את גיל הפרישה של נשים בלי לשמור על הנשים שעובדות בעבודות שוחקות ובקושי גומרות את היום, שאלתי את זה כשהתבררה פרשת הסוהרות והיה מובן לכולם שסרסרו פה בנשים צעירות והממשלה לא עשתה דבר. שאלתי את זה כשהתפרסם העונש המגוחך והמביש של הצעיר הבדואי שאנס את בת ה-10 בדרום בביתה. שאלתי את זה גם כשהמחירים לא הפסיקו להעלות, שאלתי את זה שוב ושוב ושוב כי המדינה הקטנה שלנו לא מפסיקה לייצר כאן סיבות לזעוק ולדרוש שינוי וצדק.
כל פעם מחדש היה נדמה שהנה - כולנו הזדעזענו. חלקנו אפילו כתבו פוסטים זועמים, התעצבנו, אבל נשארנו בבית. לא יודעת אם זו אדישות מרוב הדברים שקורים פה בשבוע, אם זו העייפות מהניסיון לשרוד בין העבודה לגידול הילדים, או פשוט כי רובנו חשבנו שזה לא ישנה. חשבנו שאנחנו לא נספרים.
אני זוכרת את השבת, היא הייתה השנייה או השלישית, של המחאה. זה עוד היה בהבימה. ירד מבול בחוץ, היה ברור שאנשים לא יצאו לרחובות. גשם, קר, פקקים, שש בערב זו שעה כל כך לא נוחה עם הילדים, ובכלל האדישות, זוכרים? הגעתי לשם באיחור כי אי אפשר היה לתפוס מונית וכשהגעתי לא הצלחתי להתקרב. המוני בני אדם עמדו צפופים זה לזה במבול, עם מטריות. מאוחר יותר בערב שלחו לי סרטון שצילם מישהו מאחד הבניינים ליד הכיכר - רואים אלפי מטריות צפופות זו לזו. התחלתי לבכות. הנה, אנשים יצאו לרחובות.
גם הפגנות הימין שראינו כאן בשבוע האחרון הוציאו ציבור ענק לרחוב אחרי שנים של דממה. הדבר הכי דרמטי שעשינו כאן עד עכשיו היה להצביע בבחירות, וגם בזה לא היינו ממש תלמידים מצטיינים.
זה לא משנה אם אתם חושבים שצריך לחולל מהפכה במערכת המשפט או אם אתם מתנגדים לה, אם מה שמוציא אתכם לרחוב זה הפחד מפגיעה במיעוטים, החשש מנתניהו או החשש מפגיעה בכוחו של נתניהו - משהו קרה כאן בחודשים האחרונים ואי אפשר יהיה להחזיר אותו לאחור.
נכון, הנסיבות כאן שונות. יש פה מאבק גדול יותר מאשר עוולה כזו או אחרת על שופט שנתן עונש לא ראוי. למרות זאת, קורה פה משהו גדול שאסור להתעלם ממנו, ואפילו צריך לשמוח עליו: אנשים למדו על בשרם שהם משנים, שהם כוח, שהם לא לבד.
כל כך הרבה אכזבה נחלו פה האזרחים אחרי מחאת יוקר המחיה, שכמעט כל שבוע נשמעת כאן השאלה "האם המחאה אפקטיבית? האם היא משנה משהו?". אחת המפגינות ענתה לי פעם בשידור: "מה זה משנה? איזו ברירה אחרת יש? לשבת בבית ולהסתכל מהצד?".
נסו לשער מה יקרה כשהמוני מפגינים יצאו לרחובות וידרשו מהממשלה להפעיל תוכנית אמיתית למיגור האלימות כלפי נשים, או ידרשו להעלות את קצבאות הזקנה לקשישים חסרי פנסיה, או ידרשו להפנות תקציבים משמעותיים למערכת הבריאות הציבורית או למערכת החינוך הקורסת? מה יקרה כשיבינו שהאזרחים לא אדישים יותר?
כמה קל להיות אדיש, ציני או מיואש. הנה סוף סוף, רבים כל כך בחרו בדרך הקשה - לצאת לרחובות.