תוכניתו של שר המשפטים יריב לוין, שהוצגה לפני כחודשיים, עסקה אז בחמישה נושאים עיקריים - בפסקת התגברות ברוב של 61, בביטולה של עילת הסבירות, בכך שהעליון לא יוכל לבטל חוקי יסוד, בכך שהיועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יהיו משרות אמון ובשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.
נזכרתי בחמשת מרכיבי תוכנית לוין (השלב הראשון מתוך כמה שלבים, כנראה) כשקראתי אמש את ה"מתווה" של אלבשן-פרידמן. ראו זה פלא: המתווה עוסק ממש באותם נושאים ומציע שינויים מינוריים לתוכנית לוין. כאילו דבר לא קרה בחודשיים האחרונים במדינת ישראל. כאילו לא הייתה כאן מחאה של מאות אלפים מדי שבוע, כאילו אלפי אנשי מקצוע לא התריעו וכתבו וחתמו, כאילו שהמילה דיקטטורה מעולם לא הושמעה ולא התבקשנו להניף את דגל ישראל ולהגן על מגילת העצמאות, על השוויון ועל אופייה הדמוקרטי של המדינה. אין במתווה פרידמן-אלבשן מילה על מגילת העצמאות, גם לא על שוויון, על האמנה החברתית שנפרמה ועל זה שחייבים לאחות אותה, על החשיבות של חיזוק הסולידריות. אין מילה על הצורך החיוני בהסדר חוקתי יציב וארוך-טווח. בוודאי לא על הליך ראוי הדורש שקיפות, שיתוף והסכמה רחבה.
מה כן יש בו? מתווה לוין "לייט", בו לא צריך בכלל הסכמה של מהאופוזיציה כדי להעביר אותו. במילים אחרות: גם במתווה זה, כמו בתוכנית לוין - יש רק כוח (אגב, יש גם נבצרות, וכמובן חסינות מפני התערבות בחוק דרעי 2, שלא נשכח לרגע את הדברים שהם כנראה החשובים באמת).
תוכנית לוין דיברה על כך שהשלטון מבקש לעצמו כוח בלתי מוגבל. לשם כך, מספר הקסם היה ונשאר 61. בישראל, 61 חברי כנסת זה כל מה שצריך כדי לשנות את כל כללי המשחק, את שיטת המשטר, את סמכות בתי המשפט, להגביל או אפילו למחוק את כל זכויות האדם שלנו. 61 זה כוח מוחלט.
המתווה אומר בעצם דברים מאוד דומים: חוקי יסוד יחוקקו ברוב של 61 (עם מגבלה קלה הדורשת רוב של 70 במקרים מיוחדים), ואז בית המשפט לא יכול לבקר אותם או לפסול אותם. בפועל, הם יהיו חסינים מביקורת שיפוטית.
ופסקת ההתגברות? הכנסת תוכל לחוקק מחדש חוק, שנפסל על ידי בג"ץ בגלל פגיעה לא מידתית בזכויות שלנו, ברוב של 61 (ואז החוק יהיה תקף מהכנסת הבאה) או ברוב של 65 ואז החוק יהיה בתוקף מיד. בית המשפט מבטל חוק הכנסת? אז מתגברים. האמת היא שלא מתגברים על בית המשפט, מתגברים על הזכויות שלנו. פשוטו כמשמעו.
עיון במתווה מגלה שבעצם לא יהיה צורך בהתגברות. גם בנושא ביקורת שיפוטית על חקיקה רגילה המתווה מייתר כמעט ביקורת שיפוטית אפקטיבית, בשל דרישה לרוב של 75% מבית המשפט העליון לפסילת חוקים, ובנוסף לכך הדיון צריך להתקיים בפני הרכב מלא. זו בעצם ההצעה המקורית של שר המשפטים והמשמעות שלה היא שלא יהיו כמעט מקרים שבהם יבוטלו חוקים, גם במקרים הקיצוניים.
המתווה הופך את הביקורת השיפוטית לכמעט חסרת משמעות ולמצב שבו זכויות האדם יהיו תלויות ברצונו של השלטון.
לא חלופות - "ריכוך" קל
הוועדה לבחירת שופטים היא כמובן בליבת ההפיכה המשטרית, כי השתלטות על השופטים מייתרת כמעט את כל יתר נושאים. כיום, בית המשפט העליון הוא היחיד שיכול להגביל את כוחו של השלטון - ולכן המטרה היא להפיל את החומה הזו שהיא זו שמונעת - בינתיים - כוח אבסולוטי.
המתווה של אלבשן-פרידמן מציע שתי חלופות. לפי שתיהן תהיה פוליטיזציה כמעט מלאה של בחירת השופטים בישראל. הדבר יביא לפגיעה באיכות השופטים, בעצמאותם ובמעמדם המקצועי, שכן הם ימונו על פי זיקתם הפוליטית. שופט ימונה בגלל השקפותיו הפוליטיות וכך תגבר ההשפעה הפוליטית על החלטותיו. גם ההצעה לפיה הקואליציה תבחר שופט וגם האופוזיציה תבחר, עלולה - בחברה מקוטבת כמו שלנו - להביא למצב שבו כל צד עלול לבחור בשופט הכי קיצוני, כדי "לאזן" כביכול, את הצד השני. צריך בכל זאת לזכור כי בית המשפט העליון בעיקר עוסק בערעורים אזרחיים ופליליים והעיסוק בתחום החוקתי מצומצם ביותר.
שופטים עצמאיים ולא פוליטיים, רשות מקצועית ואובייקטיבית המעניקה הגנה אפקטיבית לזכויות האדם - זו כל התורה ואותה רוצים לקחת לנו, גם בתוכנית המקורית וגם במתווה.
לסיכום: מתווה פרידמן-אלבשן אינו באמת מתווה "פשרה" כלשהו. הוא כולו "רפורמת" לוין-רוטמן, גם אם יש בו מה שנראה סוג של "ריכוך", אך זה למראית עין בלבד.
אם יתקבל המתווה – בדיוק כמו אם יתקבלו ההצעות שבבליץ החקיקה הדורסנית של ימים אלה - תהפוך ישראל למדינה שבה אין כמעט מגבלות על כוחו של הרוב, בלא הפרדת רשויות אמיתית, בלי הגנה אפקטיבית על זכויות אדם, בלי שלטון החוק על השלטון. זו תהא פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית ובכל אחד מאיתנו באופן אישי.
>>> פרופ' סוזי נבות היא מומחית למשפט חוקתי, סגנית נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה