שתי אקסיומות נקשרו בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אין כמוהו מבין בכלכלה, ואין כמוהו מכיר את ארצות הברית. מר כלכלה - ומר אמריקה. שר אוצר שהעלה את ישראל על המסלול, וראש הממשלה שידע לתמרן אפילו מול ממשל לא אוהד כמו זה של אובמה.
אפילו בחודשיים האחרונים, אל מול כל קריאות האזהרה, היו שבנו על כך שנתניהו לא ייתן לכלכלה ליפול, וליחסים עם הממשל האמריקני להגיע לאזור הסכנה. הוא ילחץ על הבלם ברגע האחרון, כהרגלו, ישלוף עוד איזה שפן מהכובע, ויוכיח לכולם שהוא עוד איתנו, שיש על מי לסמוך כי "אין כמוהו שמבין בכלכלה ומכיר את מסדרונות השלטון בארצות הברית".
ובכן, כנראה גם אקסיומות לא יכולות לשרוד את התקופה המטורללת הזו שבה כל פעמוני האזהרה מהבהבים באור גדול. מר כלכלה ומר אמריקה משום מה מסרב להתרשם מאזהרות כל הכלכלנים בארץ ובעולם שכבר מיתרגמות לתוצאות בשטח - היחלשות השקל, בריחת המשקיעים, הוצאת הכספים מהארץ והחשש מהורדת דירוג האשראי. למעשה, די היה בכל אחד מהם לעורר את חושיו המחודדים של נתניהו של פעם.
והיום? כלום. שולח את שר האוצר שלו לעמוד מול המצלמות לבדו, ולהבטיח שבעזרת השם יהיה בסדר, שכל תחזיות האימים הן רק מהאופוזיציה, ושנעבוד כולנו, ונגלה את האור. איפה הימים שנתניהו הוביל בעצמו את התחום הכלכלי? הימים שבהם הוא היה שר האוצר האמיתי, זה שניווט את הספינה. האיש נעלם, לא רואים ולא שומעים, בטח לא עונה על שאלות ומרגיע את החששות של הציבור שכבר מרגיש בכיס את ההתעקשות של הממשלה שלו לזנוח את כל הבטחות הבחירות ולהתעסק, באיזו מין ריצת אמוק, אך ורק ב"רפורמה" המשפטית.
מה קרה למר אמריקה?
וזה עוד כלום לעומת מה שקורה למר אמריקה ומי שכיכב בשלטי החוצות באחד מסבבי הבחירות לצד טראמפ תחת הכיתוב "ליגה אחרת", רוצה לומר אין כמוני מנהיג שיודע להתנהל בזירה הבין-לאומית. רק לפני כמה שבועות שמעתי מאחד הבכירים בלשכתו את ההתפעלות יוצאת הדופן מהאבחנה של נתניהו כי הנזיפות שהוא מקבל בפומבי משר החוץ האמריקני, משר ההגנה, ממקרון ומקנצלר גרמניה שולץ הן רק "talking points", כלומר - כמו דף מסרים.
בתוך החדר אמר לי אותו בכיר ששום דבר לא השתנה ביחסים וכי "הם כתמול שלשום". סתם הצגה למצלמות. הוא אפילו דיבר על הגאוניות של נתניהו, שהיה ראשון לזהות את ה"טרנד" הזה אחרי הפעם הראשונה במסיבת העיתונאים עם מזכיר המדינה בלינקן, שאגב הגיע לכאן בבהלה כדי לברר לאן הממשלה הזו הולכת, וחזר עם תובנות קשות לחבריו בממשל.
הרכבת האווירית של הבכירים שהגיעה מאז כנראה לא הצליחה להרגיע את הבית הלבן עד שהשבוע, בצוהרי יום ראשון, נאלץ הנשיא ביידן להרים את הטלפון לידיד הוותיק שלו כדי להעביר לו שיעור בסיסי באזרחות ודמוקרטיה. השיחה, כך מתברר, הייתה ממש לא לרוחו של נתניהו.
ביידן, שמכיר את הידיד שלו, לא נתן לנתניהו לסטות לנושאים אחרים והקדיש דקות ארוכות להסביר לו את הנזק והלחץ, בין השאר בקרב יהודי ארצות הברית. השורה התחתונה הייתה ברורה: כדברי השגריר האמריקני בישראל טום ניידס, "כל עוד החצר האחורית שלך בוערת", יהיה קשה לממשל הזה לקדם את הנושאים הבוערים באמת, כמו הגרעין באיראן וכמובן הנורמליזיציה עם סעודיה. ולא פחות חשוב מזה היה המסר המהדהד שמונע מנתניהו את התמונות שהוא כל כך אוהב מהבית הלבן והישיבה המשותפת בחדר הסגלגל עם הנשיא.
ההבהרה של הממשל האמריקני לנתניהו
בממשל הזה לא שוכחים עם מי יש להם עסק. הפעם, הם הבהירו לו, שלא ישמעו תירוצים על הקשיים הפולטיים שלו. מבחינתם מי שאחראי הוא מי שמחזיק בהגה, וזה רק אדם אחד - בנימין נתניהו. אם שר האוצר שלו קורא למחוק את חווארה, השאלות מופנות לנתניהו. אם אותו שר אוצר אומר שאין עם פלסיטני ועומד מעל מפה שמחלקת את ירדן, רגע אחרי פסגה מדינית בהשתתפות אותם פלסטינים וירדנים, ראש הממשלה הוא הכתובת. כמו גם בשיחת הנזיפה חסרת התקדים שאליה נקרא בבושת פנים שגריר ישראל בארה"ב בעקבות ביטול חלק מחוק ההתנתקות.
מה קורה לו, שואלים דיפלומטים אמריקנים ואחרים במערב. לאן נעלם מר כלכלה ומר עולם? איך הוא לא קורא את הסימנים? איך הוא מתעקש לפקוד את בירות אירופה לסופי שבוע עם לו"ז דליל בזמן שהאמריקנים לא רוצים אותו אצלם, וגם הביקור באמירויות הולך מתרחק.
גם כאן נשאלת השאלה. מדוע נתניהו מוכן לספוג את הפגיעה בכלכלה, ביחסי החוץ, במצב הביטחוני, ובעיקר במוניטין שלו עצמו. האם זה בחירה מודעת, או שהוא כבר לא שולט לבד באירועים? לגבי הכלכלה באמת קשה למצוא הסבר מניח את הדעת. זו נוסחה עם יותר מדי נעלמים.
לגבי ארה"ב אפשר אולי להניח שנתניהו ודרמר פשוט מנסים לשחק על זמן ובונים על תבוסה של ביידן והדמוקרטים בבחירות הלא רחוקות של 2024, לטובת מועמד רפובליקני. אולי הכוכב העולה, מושל פלורידה, דה סאנטס, או אולי אפילו טראמפ.
אבל זה הימור. בדיוק כמו ההימור על האפשרות שכל המומחים טועים והרפורמה הזו דווקא תזניק את הכלכלה הישראלית. בינתיים בסקר האחרון של מכון גולפ עולה שלראשונה הפלסטינים מקבלים יותר תמיכה מישראל בקרב הדמוקרטים: 49% לעומת 38% גם בקרב מצביעים עצמאיים. ואם הוא טועה, וב-2024 יישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי, מצבה של ישראל יהיה חמור הרבה יותר.
עוד מנבחרת הפרשנים של N12:
- דיקטטורה זה לא | עמית סגל
- מינוי בן גביר: תג המחיר | אמנון אברמוביץ'
- הפנו לו גב: סמוטריץ' נותר לבד | עמליה דואק
שנים נחשב נתניהו למי שברגע האמת יידע לעצור ולשמור על האינטרס של ישראל. שנים הוא גם נחשב למנהיג זהיר בכל מה שקשור לביטחון. לא יוצא להרפתקאות, נזהר בהפעלת כוח, לא נסחף אחרי הקולות שדורשים לנהוג כבעל הבית שהשתגע.
והנה דווקא כעת, בקדנציה שנועדה לבצר את מקומו בהיסטוריה ולקבע את מורשתו כגדול המנהיגים של ישראל, דווקא כעת הוא מפנה עורף לשם שלו, מטיל ספק במוניטין שיצא לו, ביתרונות שגם יריביו תמיד נתנו לו ובגדול. במשך שנים תמיד אפשר היה לנתח את התנהלותו של נתניהו בפער שבין היכולות יוצאות הדופן שלו, לצרכים הפוליטיים והאישיים. כעת נראה שהפער הזה כבר הצטמצם, שלא לומר נמחק, כשאת המחיר הכבד משלמת המדינה כולה. מר כלכלה ומר אמריקה הרי יודע את האמת, ועדיין לא עוצר.