ראשי ממשלות, אפילו הם, מתקנאים לפעמים בשרי הביטחון שלהם. בתנאים, בלשכה, במערך האדיר שעומד לרשותם. תפקיד כזה לא עוזבים אלא אם מוכרחים. כשיואב גלנט התייצב הערב (שבת) מול המצלמות, עוד בטרם מלאו שלושה חודשים לכהונתו, הוא ידע שמשמעות הנאום שלו עלולה להיות פרידה תוך ימים מתפקידו. מי שלא רצה אותו כרמטכ״ל קיבל אותו כשר הביטחון, והוא מאוד רצה להיות שר.
לכן אפשר לבקר את גלנט, שרק ביום שני התייצב מאחורי הריכוך ועכשיו מתייצב נגדו. אפשר גם לתהות אם לא קרס תחת הלחץ של קבוצת סרבנים מאורגנת. דבר אחד ברור: הוא לא פעל מאינטרס אישי.
מבצע יואב לעצירת הרפורמה לא יסתיים בנאום. הוא יגיע גם להצביע נגד בכנסת, והוא יקבע את הקו גם לחברים אחרים: אדלשטיין בוודאות, דיכטר די בוודאות, ביטן אולי. על נתניהו מופעלים לחצים כבדים מתוך הקואליציה לעצור את הרפורמה להידברות, ולחצים כבדים לא פחות להמשיך בה. אין לקנא בו, שסביבו התקיימו בסוף השבוע מילותיה של שרית חדד: רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה.
לא רק הוא יידרש להכרעות אכזריות. גלנט שילם את מלוא המחיר הפוליטי. הגיע הזמן שגם חבריו לשעבר למטכ"ל, גנץ ואיזנקוט, יסכימו לשלם מחיר דומה. בניגוד לשורפי האסמים משמאל להם, יש לקוות שהם מבינים שנפילת הרפורמה בלחץ הרחוב, הכסף והסרבנות תגרור תגובת נגד איומה מהצד השני, לא פחות משמצפה לנו אם הרפורמה תעבור כפי שהיא.
וזה קשור לדבר נוסף, ששיחק כאן תפקיד: הנרמול של הסרבנות, ארוזה במילים יפות כ״הקפאה״, ״אי התייצבות״, ״הפסקת התנדבות״ ועוד ביטויים ממותגים, הוא אירוע לאומי מטורלל שנזקיו האדירים ילוו אותנו שנים רבות. היה צריך לראות את הכתבה הערב שבה טייס מילואים מבהיר שאם רוצים תקיפה באיראן שיעצרו את הרפורמה, כדי להבין איפה באמת אורבת סכנת הדיקטטורה.
שתיקת הרמטכ״ל ושתיקת היועמ״שית יהדהדו בקול רועם עוד שנים רבות.