הימים האחרונים הם לא ימים של סאבטקסט. החברה הישראלית כבר מזמן לא צריכה פרשנות פסיכולוגית, ואולי אפילו טיפול פסיכיאטרי כבר לא יעזור. גם עיתונאים מתקשים להתמודד עם המצב החדש בו נדמה שהתואר היוקרתי "פרשן" מאבד מערכו. הטריק הקלאסי של עמית סגל או בן כספית, שנוהגים להסתמס בזמן שהם מראיינים פוליטיקאים עם גורמים עלומי שם ולעמת את הדובר עם הפער בין הקלישאות שהוא משחרר לתקשורת למה שקורה ״מתחת לפני השטח״, הפסיק לעבוד. אין יותר מתחת לפני השטח או מאחורי הקלעים, הכול על השולחן: מפעיות גזעניות לעבר חברי כנסת ערבים ועד קריאות גלויות לסרבנות פקודה.
אחד הטיעונים העיקריים של הפאשיזם הוא הביקורת על ההתנהלות הדו-פרצופית והפשרנית שפוליטיקאים נדרשים אליה במערכת דמוקרטית והבוז לניסיון ללכת בין הטיפות. אחד הסימנים שהשיח בחברה הישראלית פונה לכיוונים הפחות הדמוקרטיים היא אותה זהות חדשה בין מה שמרגישים, מה שאומרים ומה שעושים. ובכל זאת, האנליטיקאי כריסטופר בולאס מציע שגם במצבים כאלו ממשיכות לפעול צורות של הדחקה ותכנים שניתן לגשת אליהם רק באופן עקיף. לדבריו, מה שמכונה ״לא מודע״ לא קשור בהכרח לסודות טעונים או משמעויות מורכבות - אלא להיפך. פעמים רבות אנחנו דוחקים הצידה את מה שהוא מכנה ״הידוע שאינו נחשב״, כלומר את הדבר הברור מאליו שניצב מולנו אבל קשה לנו להכיר במשמעות שלו. זו מציאות כל כך בוטה שהיא מרגישה לא אמיתית, כזו שגם כשהיא מתרחשת היא לא נחווית באופן מלא.
הצצה לאמת מהסוג הזה מספק קטע קצר שהפך ויראלי, במסגרתו דיבר חה״כ שמחה רוטמן על ההעדפות הקולנועיות שלו וציין שהוא מחבב את הסרט אווטאר ״למרות שהוא שמאלני״, ואת שר הטבעות הוא אוהב גם בגלל שהאידיאולוגיה שמנחה אותו ״ימנית״. שאול אמסטרדמסקי, עיתונאי מוכשר אבל כזה שעדיין נאחז בקונספציות הישנות של עיתונות ,לא ייחס לאמירה שלו שום משמעות. ובאמת קשה לייצר פה חשיפה עיתונאית במובן הקלאסי של המילה (חבר הכנסת רוטמן אומר שהוא אוהב את "שר הטבעות", אבל הנה תמונה שלו מחופש לאווטאר). בפועל נחשפת פה אמת אחרת, כזו שבולאס היה מכנה: ברורה עד כדי כך שקשה להכיר בה.
וכך הסביר רוטמן, שמזהה עצמו כימני, מדוע הסרט ״שר הטבעות״ תואם את תפיסותיו: ״זה סרט שיש בו טוב ורע ברורים, שהטוב והרע הם ממש בעצימותם של הדמויות״. כלומר, חלק אורגני ובלתי נפרד מישותם. והנה פרוסה לעיניי כל תפיסת עולמו של רוטמן: יהודים וערבים, אלפים ואורקים, בני האור ובני החושך. אגב, בעולם כזה תלויים האמת והצדק בפוזיציה בלבד. כשהנבל טומן מארב לגיבור הוא פחדן ומנוול ואילו כשגיבור מציב מלכודת הוא תחבולן נועז.
בהמשך לכך, חשוב להבין שהעיסוק של רוטמן במערכת המשפט לא קשור לעמדתו לגבי מנהל תקין. הרי אם יגיעו ימים בהם תנסח קואליציה יהודית-ערבית מפתיעה חוק שמפריד דת ומדינה, או כופה לימודי ליבה, האם יהססו רוטמן וסמוטריץ' (שבעבר אף קרא לסרבנות פקודה) לפנות לשופטים, כפי שעשו בעבר, כדי שירסנו או יבטלו את ההחלטות של הרשות המבצעת? האם הרבנים יקבלו את עמדת הרוב בהכנעה או שיגזרו דין רודף על ראש הממשלה? בסופו של יום, הרצון שלהם ליטול מבית המשפט את היכולת להגן על הזכויות לא קשור לשינוי במערכת האיזונים ובלמים, אלא נסמך על ההימור לפיו הזכויות שלהם לא תזדקקנה בעתיד להגנה הזו והרצון לקדם מהלכים כוחניים באין-מפריע.
זו גם הסיבה לפיה כשסיים להעביר את החוקים החדשים, רוטמן לא הרים כוסית עם פרופסור דניאל פרידמן, שנאבק שנים לאזן את כוחו של בית המשפט (שגם לדבריו הרפורמה מעט מרחיקת לכת). הוא חגג עם המנצחים האמיתיים, חלקם חשודים בפעולות תג מחיר שהשתתפו בזמנו בהפגנות אלימות גם נגד הרשות המבצעת ונאבקו באופן גלוי גם בסמלי המשילות כמו השב״כ ובצבא. שכן, הסוגייה המשפטית היא בסך הכול דימוי או סימפטום שכומס בתוכו את השאלה הברורה שניצבת מול החברה הישראלית, כזו שמהדהדת בתמונות הפוגרום מחווארה ונדחקה הצידה על ידי ישראלים רבים כל כך, דווקא מכיוון שהיא כל כך מתבקשת: האם נהפוך למדינת אפרטהייד שמתנהלת לפי ההלכה ומקדמת אתיקה של עליונות יהודית?
פרויד אמר פעם שהסימפטום הפסיכוסומטי תוקף פעמים רבות איבר חלש, שגם כך מועד לפורענות. במובן הזה, מערכת המשפט היא אכן מטרה נוחה. נדמה שיש קונצנזוס די רחב שהמצב אינו אידיאלי. החל מפרשיית רות דוד, דרך היעדר שופטים מזרחיים בבג״ץ ונפוטיזם שפשה במערכת ועד לשימוש בטכניקות חקירה כמו סחטנות בעזרת פרטים אינטימיים כדי לחלץ מהנחקר אינפורמציה. ברור שיש מה לתקן, בין השאר כי לאורך שנים חסם ראש הממשלה בנימין נתניהו קשת רחבה של יוזמות שקידמו גדעון סער ורפורמטורים אחרים. אבל מי שטועה לחשוב שזה עיקר הדברים בעת הזו, מפספס את הנקודה.
בהקשר הזה מנסח גם טולקין, חביבו של רוטמן, רעיונות מעניינים. אחת הדמויות הראשיות בטרילוגיית "שר הטבעות" היא מכשף רב עוצמה בשם סאורון, שהיה פעם דמות מיטיבה ופותתה בהדרגה לשתף פעולה עם כוחות השחור. טולקין מתאר כיצד קסמה האפלה לסאורון בשל חוסר הסבלנות שלו: ״הוא אהב סדר ושיתוף פעולה, וסלד מהתדיינויות ארוכות וויכוחים נפסדים. לכן, בהדרגה התפתחה בו הערצה ליכולתו של שר האופל לקדם את מהלכיו במהירות ונחישות״. כך מסביר טולקין בצורה מבריקה איך יכול רצון חפוז לחזק את ״המשילות״ ולייעל את המערכת, להוביל גם אדם בעל כוונות טובות לחתור תחתיה, לשתף פעולה עם גופים שמקדמים אג׳נדה גזענית ולהבין את זה רק כשכבר מאוחר מדי.
>>> עמוס פריבס הוא פסיכולוג קליני