הקמת תאגיד השידור הישראלי בידי ממשלת הליכוד בין השנים 2014–2016 הייתה רפורמה שבכל מדינה מתוקנת היו מתגאים בה. היא התבססה על המלצות מקצועיות של ועדה שהוקמה על ידי שר התקשורת דאז, גלעד ארדן; על שיתוף פעולה בין חברות הקואליציה (ארדן מצד משרד התקשורת ויאיר לפיד מצד משרד האוצר) לבין ארגוני העובדים וארגוני המפיקים והיוצרים; ועל תהליך חקיקה מעמיק אבל נחרץ. אכן, אפשר לסמן גם כשלים בדרך, עובדים מרשות השידור שנפלו בין הכיסאות, ניסיונות פוליטיים בלתי ענייניים לחרב את התהליך ואפשר גם להצביע על בעיות תפקודיות בתוך התאגיד עצמו. עם זאת, אי אפשר להתווכח עם העובדה שזו הייתה רפורמה כפי שרפורמה צריכה להתנהל - שהיא יצרה "באפר" בין התאגיד לבין הממשלה, כפי שראוי כשמדובר בכלי תקשורת; שתאגיד השידור הוא אחד מגופי התקשורת המגוונים בישראל; ושהתוצרים שלו בתחומי ההפקה הישראלית המקורית והדיגיטל הם ברמה ובכמות שלא נראו כאן על המסכים מעולם.

ובכל זאת, שר התקשורת הנכנס שלמה קרעי עובר מאולפן לאולפן ומסמן את התאגיד כאויב העם. בגלל התאגיד, טוען קרעי, אין תחרות בשוק הטלוויזיה, ובכלל, בארצות הברית אין שידור ציבורי. ההשקעה בחדשות לא מצדיקה את הרייטינג הנמוך, הוא הוסיף בריאיון לערוץ 14 דל הצפייה.

מקדם תחרות? נו באמת

כדאי לפרק את הטענות הללו אחת לאחת. התחרות בשוק הטלוויזיה כבר מזמן איננה בין התאגיד לבין ערוצי הטלוויזיה האחרים, משום ששוק התוכן האודיו-ויזואלי הפך לעשיר והיברידי מאוד, וכולל את הכבלים והלוויין שמפיקים תוכן עצמאי (יס והוט), את השחקנים הבין-לאומיים (נטפליקס, דיסני פלוס ואמזון פריים), את פלטפורמות תוכן הגולשים שיש בהן גם ערוצי תוכן מושקעים (כמו יוטיוב) וגם את הסטרימרים כמו סלקום TV, פרטנר TV. לכן, כאשר שר התקשורת מבטיח לקדם תחרות, אבל מתמקד בתאגיד השידור הישראלי ובערוצי הטלוויזיה, הוא, בפשטות, מפספס את תמונת השוק המלאה.

התאגיד יפוצל? (צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות)
איכות שלא נראתה בישראל, אולפני התאגיד | צילום: פלאש 90, מרים אלסטר, חדשות

נמשיך. אנחנו, הישראלים, אוהבים מאוד יצירה ישראלית מקורית איכותית וצופים בה בהמונינו. אבל הפקה מקורית עולה המון כסף, והיא קיימת, ברובה, משום שהשחקנים המסחריים (12,13,יס והוט) מחויבים לכך בחקיקה, כנגזרת מההכנסות שלהם. בשנת 2021 הושקעו 270 מיליון שקלים מתקציב התאגיד ביצירה ישראלית מקורית, כשמחצית מן הסכום הושקע בהפקות שאותן מחויב התאגיד לרכוש ממפיקים חיצוניים כדי להגדיל את הגיוון. באותה שנה ירדה ההשקעה של השחקניות בשוק המסחרי בכ-30 אחוזים, משום שההכנסות שלהן ירדו. כלומר, התאגיד איננו חסם בפני תחרות אלא ההפך. הוא זה שישלים את שוק ההפקה המקורית כשהכנסות השחקנים המסחריים יורדות. אחרת, נמצא את עצמנו עם פחות ופחות סדרות איכות, ויותר ויותר אשפה זולה. לפני שרצים להפחית את הכסף הציבורי שמושקע בהפקות מקור דרך התאגיד, כדאי גם לזכור שמה שמפריע לתחרות הוא שכל השחקנים הדיגיטליים הקיימים לא מחויבים בנשיאה בנטל ההשקעה הישראלית המקורית, אבל לוקחים חלק הולך וגדל מעוגת הצפייה ומההכנסות מפרסום ודמי מנוי. כמה נוח שאפשר להתנפל על התאגיד במקום להתעמת עם יוטיוב ונטפליקס.

שידורי הספורט הם גם אחת מנקודות הכאב של הישראלים, במיוחד כאשר ספק תכנים אחד לוקח בעלות על אירועי ספורט משמעותיים ומעלה את מחיר הצפייה בהם בהתאם. שידורי המונדיאל והרייטינג המטורף שהם זכו לו הם עוד הוכחה לכך שיש סוגים של מפעלי ספורט שיש בהם עניין יוצא דופן ונכון שיונגשו בחינם לציבור דרך תאגיד השידור הישראלי. אם להיות כנים, יותר אנשים צפו במונדיאל מאלה שבחרו בשר התקשורת, כך שלפי עיקרון בחירת הרוב צריך להשאיר דווקא את התאגיד.

אכן, בארצות הברית אין שידור ציבורי כמו אצלנו, כי שוק התקשורת שם שונה. מספיק רק לזכור את הגודל שלו ואת השפה שהוא חולק גם עם בריטניה, קנדה ואוסטרליה, בשביל להבין זאת. אם נסתכל על מדינות נוספות, נראה השקעה עצומה בשידור ציבורי. בין 2019 ל-2021, ישראל הוציאה על שידור ציבורי 21.23 דולרים לכל אזרח לשנה. באותן שנים גרמניה הוציאה 142.42 דולרים, נורווגיה 111.73 דולרים, בריטניה 81.30 דולרים וקנדה 26.51 דולרים.

ליאו מסי עם הגביע (צילום: רויטרס)
המונדיאל רק הדגיש את חשיבות השידור הציבורי האיכותי | צילום: רויטרס

שידור ציבורי חזק - דמוקרטיה חזקה

יתרה מזאת, שני חוקרי כלכלת תקשורת מובילים בארצות הברית, ויקטור פיקארד ותומס נף, בדקו את הקשר בין ההוצאה על שידור ציבורי מתוך התל"ג לבין החוסן הדמוקרטי של 31 מדינות, שישראל בתוכן. המחקר מצא שרמות גבוהות של מימון לתקשורת ציבורית, והגנות מבניות חזקות לעצמאות הפוליטית והכלכלית שלה, נמצאות בקורלציה עקבית וחיובית עם מדדי דמוקרטיה גבוהים. הממצאים האלה הם די אינטואיטיביים וגורמים לשאלה אם באמת ההתעללות בתאגיד השידור אצלנו מיועדת להגברת התחרות בשוק או להגברת השליטה הפוליטית בתאגיד, בעיקר בהקשר של שידורי החדשות.

במחקר שהזכרתי לא נמצא מתאם משמעותי בין נתח הקהל של גופי השידור הציבוריים לבין הבריאות הדמוקרטית, כלומר היתרונות של גוף שידור ציבורי חזק נובעים מהעובדה הפשוטה שהוא קיים -  עוגן מרכזי בשוק התקשורת - ולא בהכרח שהוא מושך קהל גדול. בשנת 2021, הושקעו 90 מיליון שקל מתקציב התאגיד בחדשות בטלוויזיה ובדיגיטל, סכום דומה לתקציבי חברות החדשות של ערוצים 12,13. אכן, הרייטינג לא גבוה ואולם הוא נמצא בעלייה, שהיא מרשימה דווקא בשל הירידה בצפייה במהדורות החדשות בערוצים המסחריים.

בשנת 2015, באחד מדיוני הפיקוח על תהליך סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי בוועדה המיוחדת בכנסת, ישבתי לצידו של מי שהיה אז האפוטרופוס הכללי ומונה להיות מפרק רשות השידור. חדר הדיונים היה עמוס עד להתפקע במשתתפים ובמצלמות טלוויזיה כאחד, והצעקות הגיעו עד לב השמיים. "אני מגיע עכשיו, סח לי שכני לשולחן, מדיון בוועדת החוקה של הכנסת, שעסק בנושא חוק חדלות פירעון, החוק שאמור להוות רשת הביטחון האחרונה למי שגורלם לא שפר עליהם. ישבתי שם לבד עם יו"ר הוועדה ואף חבר כנסת לא הופיע לדיון. איך את מסבירה את זה שכאן כולם נמצאים?", אמר.

ובכן, גם שר התקשורת החדש יודע היטב שלסחרירים בנוגע לרגולציית תקשורת יש תגמול מיידי: סיקור אינטנסיבי על ידי התקשורת עצמה. זה אחד הגורמים המרכזיים שיוצרים תמריץ עבור חברי כנסת להתערבות יתר בשוק התקשורת. אז אולי כדי להבטיח תחרות בשוק הזה, צריך פשוט להפסיק להאכיל את הטרול.

>>> הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה