האו"ם הוא אחד המוסדות הבין-לאומיים העוינים ביותר לישראל. הרוב האוטומטי שיש שם למדינות הערביות ובעלי בריתן מאפשר קבלת החלטות הזויות, שתמיד נשארות ברמה ההצהרתית בלבד בזכות הווטו האמריקני במועצת הביטחון. זהו המקום שבו סוריה יכולה להוביל כנס על זכויות אדם, צפון קוריאה נחשבת מדינה לגיטימית ומדינות שבהן האזרחים חיים בגיהינום עלי אדמות מביעות "דאגה עמוקה" מהאופן שבו צה"ל מתמודד עם טרור רצחני.

ובכל זאת, מלבד אותו יום בכ"ט בנובמבר, האו"ם קיבל כמה החלטות טובות שקשורות אלינו. לפני 18 שנה, למשל, קבעו שם שה-27 בינואר, יום שחרור מחנה אושוויץ, יוכרז כיום השואה הבין-לאומי ויצוין בכל העולם. הרבה לחץ ישראל ופעילות דיפלומטית הביאו להחלטה, שבכל שנה מתבררת כיותר ויותר חשובה. מדינת ישראל והציונות לא קמו בגלל השואה (העלייה הראשונה התרחשה עוד לפני שהיטלר נולד), אבל היא מהווה עבורנו ועבור העולם כולו תזכורת לאלטרנטיבה של בית לאומי-יהודי.

יד ושם - יום הזיכרון לשואה ולגבורה (צילום: יונתן סינדל, פלאש/90 )
יום השואה עלול להפוך ל"עוד אחת" מהטרגדיות של העבר, ארכיון | צילום: יונתן סינדל, פלאש/90

בעולם שבו כל עוול היסטורי מקבל נפח של ג'נוסייד, יש סכנה ששואת היהודים במלחמת העולם השנייה עומדת להפוך לעוד אחד מהסיפורים הללו, עוד טרגדיה שעברה על מיעוט לאומי והתרחשה מזמן. במובן מסוים, יום השואה הבין-לאומי הופך לחשוב לא פחות מיום הזיכרון לשואה ולגבורה שאנחנו מציינים בכ"ז בניסן.

מסתבר שהנאצים חוזרים - והם בכל מקום

והנה, מול הדרישה המאוד מוצדקת שלנו מאומות העולם להכיר בשואה כאירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית, אנחנו בעצמנו נכשלים. כל ויכוח ודיון שמתנהל בתוך ישראל מגיע, בסופו של דבר (ובדרך כלל די מהר) להשוואות לנאצים ולשואה. כשמתנגדי חיסונים לקורונה זעקו שהזריקה לא בטוחה, הם גייסו את ד"ר יוזף מנגלה, השטן בעצמו, כדוגמה ל"ניסויים בבני אדם". בהפגנות של חרדים קיצוניים קוראים לשוטרים "נאצים" כדבר שבשגרה, ומצהירים ש"עברנו את הנאצים, נעבור גם אתכם".

אבל אלו רק דברים שבשוליים, והיה אפשר להתעלם מהם אלמלא התופעה כבר חדרה למרכז. כל מאמר שלא מוצא חן בעיניי מישהו כבר לא מכונה "תעמולה זולה", אלא "עבודה של גבלס". הביטוי "יודו-נאצים", שטבע פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ופעם הסעיר מדינה שלמה, נכתב היום כלאחר יד. הממשלה, האופוזיציה, המפגינים, החיילים, השוטרים, המורים, השופטים - אל כולם מתייחסים היום ברטוריקה מלאה בכינויים שקשורים לנאצים ולשואה.

ליבוביץ' הסדרה (צילום: באדיבות מירה עופרן)
פעם הביטוי "יודו-נאצים" הסעיר את המדינה, היום גם המיינסטרים משתמש בו כלאחר יד, פרופ' ליבוביץ' | צילום: באדיבות מירה עופרן
ישיבת השבעת הממשלה, מליאת הכנסת (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
לא יחששו לגייס גם את גדולי הצוררים היהודים, מליאת הכנסת | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מבחינת חלקים רבים בציבור, בעיקר בחלקים הקולניים שבהם, יש רק שתי אפשרויות: או שאתה מסכים איתנו ונמצא בצד הטוב, או שאתה מסוכן, מזכיר תקופות אפלות, ובסופו של דבר גם דומה לאלו שהיו בגרמניה בשנות ה-40. אין אמצע, אין אפשרות אחרת.

ההשוואות הללו הן עלובות: אנחנו יודעים היטב מי היו הנאצים ומה הם עשו. אנחנו מבינים כמה זה מעוות להשתמש במילים כמו "סלקציה", "מחנה ריכוז" או "קאפו" (כולן נוכחים מאוד בשיח שלנו) מחוץ להקשר ההיסטורי שלהן. אבל יש כאן לא מעט אנשים שכדי להוסיף קצת פרובוקציה או לקבל כמה לייקים, יגייסו בלי בעיה את מי שצריך - אפילו אם זה היטלר, אייכמן ושאר הצוררים. זה אולי מתחיל בתור טקטיקה של דיון, אבל בסוף הם יאמינו בזה.

 

אז ביום השואה הבין-לאומי, כשנצפה בטקסים ברחבי העולם ונדבר על התגברות האנטישמיות או על הכחשת השואה הגוברת, לא נתפלא שקולות ברחבי העולם מעוותים את זיכרון השואה ואת הלקחים שלה, ומפנים אותם נגדנו. אנחנו הרי עושים את זה כל כך טוב בעצמנו.