"האם אלטלנה - ספינת מלחמת האזרחים הישראלית - צפויה להגיח שוב מול חופי תל אביב?". בכותרת הזו פתח העיתונאי הפלסטיני מוחמד הלסה מאמר שפרסם לפני כמה שבועות באתר "אל-מיאדין", המזוהה עם חיזבאללה. המאמר מהווה חלק מסדרה רחבה של פרשנויות הרואות אור בשיח התקשורתי הערבי באחרונה, ומטרתן לפענח עד כמה רציני השיח הישראלי לגבי האפשרות לפרוץ מלחמת אזרחים. זאת נוכח הסערות הציבוריות והפוליטיות הגועשות, בפרט בסוגיות המשפט, המתח בין דתיים לחילונים ופיצולי הסמכויות במערכי הממשל, ובמיוחד משרד הביטחון.
מאז נוסדה ישראל, עסק העולם הערבי ללא הרף במציאות הפנימית בה, בעיקר בניסיון לבחון את חוסנה הלאומי ולזהות סימנים המעידים על ערעורו. לא פעם לקתה אותה הבחינה בעיוותי תפיסה, בערבוב בין כמיהות לב להערכות, בסטיגמות ובוז עמוק, וכן בחוסר יכולת לפענח לעומק דפוסי התנהגות פוליטיים וחברתיים מערביים וקריאתם מבעד למשקפיים המקומיות. כך, נתפסו לפרקים זעזועים ציבוריים - החל ממחאת הפנתרים השחורים וכלה ברצח רבין - כעדות לערעור יציבות הממשל ולהתפרצות קרובה של מהפכות שיקעקעו את הסדר הקיים, ודיווחים לגבי ירידה מהארץ הוצגו כסימנים לקריסתו ההדרגתית של הפרויקט הציוני.
בשנות ה-50 וה-60 רווחה בעולם הערבי ההנחה ולפיה "חברת המהגרים" הישראלית היא מלאכותית ונטולת לכידות, וכי הישגיה הצבאיים של המדינה נשענים על תמיכת מעצמות המערב ו"גורמים בוגדניים" בעולם הערבי. כמה עשורים לאחר מכן, כבר הכירו רבים בעולם הערבי בכך שבישראל אכן התגבשה חברה וזהות לאומית, אולם נטו לייחס לה שבריריות עמוקה: החמאס מתבשם דרך קבע בתמונות חיילים הבוכים בלוויות חבריהם כעדות ל"רכרוכיות" החברה הישראלית, וחסן נסראללה נשא לאחר נסיגת ישראל מלבנון בשנת 2000 את נאום "קורי העכביש" הנודע שלו, ובו טען כי ישראל הפכה חברת שפע רגישה לאבדות שאיבדה את יכולת הלחימה שלה.
75 שנים מאז כינונה, ממשיך השיח הערבי לגבי יציבותה של ישראל להיות רווי בסטיגמות וסיסמאות, אולם נראה שבהיבטים רבים גם הפך מפוכח יותר. חרף כל ליקויי היסוד שבה והשסעים הפנימיים, ישראל לא התמוטטה, ניצבה בפני אתגרים חיצוניים קשים - ממלחמת יום הכיפורים, עבור דרך האינתיפאדה השנייה וכלה במלחמת לבנון השנייה - ואף נהנית משגשוג כלכלי וטכנולוגי בקנה מידה בין-לאומי. מספידיה של ישראל, לעומת זאת, מצאו עצמם כלואים באותם הסיוטים שניבאו עבורה, דבר שבלט אז פרוץ האביב הערבי: מדינות כגון סוריה ולוב קרסו במלחמות אזרחים מדממות, לבנון נעדרת ממשל מתפקד ורוב העולם הערבי מתבוסס במצוקה כלכלית.
ועדיין, העולם הערבי מעמיק התבוננותו על המחאה הנוכחית בישראל ותוהה אם מתפתחים מאפיינים חריגים בהשוואה לעבר שיכולים להעיד על בקיעים בחוסן הלאומי, קל וחומר עדויות לניצני מלחמת אזרחים מהדגם הרווח בעולם הערבי. הפובליציסט הפלסטיני האני אלמסרי שואב אופטימיות וטען כי השסעים הפנימיים בישראל עמוקים מבעבר, וכי נוכח המצב הזה על הפלסטינים לגבש אסטרטגיה לאומית מאוחדת וסדורה. מוחמד הלסה הלך רחוק יותר וגרס שמסתמנת התפוררות בלכידות המפורסמת שאפיינה את החברה בישראל, לצד פגיעה בדימויו הציבורי של צה"ל ובקונצנזוס הפנימי סביבו; וויסאם אבו שמאלה העזתי (מזוהה עם חמאס) שם דגש נרחב בטוריו - מזה כמה שנים - על דיווחים אודות הגירת האליטות מישראל. בחלק מהפרשנויות ניכר ניסיון מגמתי להעצים לחומרה את המציאות הקיימת, תוך הבלטת התבטאויות פוליטיקאים בישראל לגבי האפשרות לפרוץ מלחמת אחים - אך בחלקן משתקף ניתוח אותנטי של המתבוננים.
אפשר וחלק מאויביה של ישראל יפגינו יתר תעוזה בפגיעות נקודתיות, כמו למשל פיגועי תופת וחטיפות, פגיעה באישים או נכסים ישראליים בחו"ל או אף בתשתיות הלאומיות. כל זאת, מתוך הנחה שישראל, הממוקדת במאבק הפנימי המחריף, כמהה לשימור שקט ביטחוני, אינה מעוניינת במערכות רחבות וייתכן שבקרב מנהיגיה אף מקנן החשש שלא יוכלו לגייס קונצנזוס ולגיטימציה נוכח עימות חיצוני
"משהו הפעם רציני יותר מבעבר"
השאלה שלא עולה בגלוי, אולם מסתמנת מבעד לשורות הכותבים הערבים, היא אם ישראל מצויה בנקודת חולשה כה חריפה שתאפשר לאויביה לקדם מהלכים התקפיים ולנצל את המציאות הנוכחית למימוש הישגים. לפחות לעת עתה, הגישה הרווחת - לרבות בשיח המתנהל בחיזבאללה, בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי - היא כי למרות תחושת הנכאים הרווחת בקרב מגזרים רבים בישראל, זו לא איבדה את כוחה הצבאי, וכי הקיטוב הפנימי לא מקרין על העוצמה וכוח ההרתעה של צה"ל.
עם זאת, עצם העלאת הטענה בשיח הערבי ולפיה "משהו הפעם רציני יותר מאשר בעבר" אמור להדליק נורה אדומה בישראל. גם אם לא תתרחש התקפה צבאית רחבה לפי הדגם של יום הכיפורים - שמזה זמן פחתה סבירותו נוכח התכנסות רוב מדינות ערב בבעיותיהן הפנימיות - אפשר וחלק מאויביה של ישראל יפגינו יתר תעוזה בפגיעות נקודתיות, כמו למשל פיגועי תופת וחטיפות, פגיעה באישים או נכסים ישראליים בחו"ל או אף בתשתיות הלאומיות. כל זאת, מתוך הנחה כי ישראל, הממוקדת במאבק הפנימי המחריף, כמהה לשימור שקט ביטחוני, אינה מעוניינת במערכות רחבות וייתכן שבקרב מנהיגיה אף מקנן החשש שלא יוכלו לגייס קונצנזוס ולגיטימציה נוכח עימות חיצוני.
המציאות שבה מצויה ישראל בארבע שנות הכאוס הפוליטי היא במידה רבה נס. טלטלות עזות ובלתי פוסקות שמהן סובלים הממשל והחברה במדינה היו גורמות זה מכבר להתמוטטות של מדינות אחרות, בוודאי במזרח התיכון, ולהתפרצות מלחמת אזרחים אלימה. אותו ה"נס" נזקף לזכות העובדה כי למרות קירטועה של המערכת הפוליטית, פועלות בישראל מערכות ממלכתיות יציבות ובראשן מערכי מנהל וביטחון, משק ומגזר עסקי, מערכת משפט, תקשורת חופשית וחברה אזרחית פעילה ומעורבת. כל אלה מאפשרים תפקוד שוטף ואף שגשוג חומרי.
ואולם, לא לעולם חוסן. כל הקצנה שתתרחש בעימות הפנימי בישראל, ובמיוחד מימוש הרפורמה המשפטית שסביר כי תלווה בהחרפת המאבק הציבורי ובהתרחבות הדיווחים על משיכת השקעות כלכליות והתגברות הדאגה הבין-לאומית מהנעשה במדינה, לצד חידוד המתח בנוגע לכפייה דתית, ריבוי הדיווחים על הגירה או כוונות הגירה לחו"ל, קל וחומר ביטויי אלימות במסגרת המאבק הפוליטי הפנימי, צפויים להתפרש כסימנים מעידים לחולשה גוברת ואף להתפוררות. מתכנני תמורות היסוד בממשלה, ובמיוחד בכל הנוגע למישור המשפטי, מפגינים עירנות להשלכותיהן על מעמדה הבין-לאומי והכלכלי של ישראל, אך מוצדק שיתנו דעתם גם לגבי ההשפעה השלילית על דימויה בעיני אויביה.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן