כמה מחשבות אחרי השידור החי הלילי על הפיגוע בירושלים, דברים שליוו אותי מהאולפן אל הבית:
- אילן לוטן, בכיר לשעבר בשב"כ, הביא בשידור נתון חשוב: כ-500(!) פיגועים מסוכלים מדי שנה. ברוך השם. האם אנחנו מודים מספיק לכל מי שמסכל אותם, בימים ובלילות? האם אנחנו מודעים לכך שהמוטיבציה לפיגועים היא בעצם תמידית? ואולי צריך להתייחס ברצינות לכל אחד מהם, כאילו פתחנו אולפן פתוח עם שבעה הרוגים, חלילה? אולי צריך לפחות להתייחס יותר בחומרה לכל מחבל שניסה ולא הצליח, כאילו הצליח?
מוטיבציה לפיגועים שאינה נפסקת לרגע, הזירה בנווה יעקב - אלוף במילואים איתן דנגוט אמר לי אתמול (מוצאי שבת) שהאויבים שלנו נהנים מתחושת "חורבן הבית" בינינו. לא מדובר על הוויכוחים הנוקבים - זוהי דמוקרטיה, ובכך האויבים שלנו דווקא מקנאים מאוד. הם לא יכולים לנהל דיונים או הפגנות, או לכתוב ככה פוסטים בחופשיות. אבל התחושה שאנחנו מתפרקים, ביטויים כמו "מלחמת אחים" או "קץ הדמוקרטיה" - ממלאים אותם שמחה. השיח הזה מסוכן, פנימה והחוצה.
- אחרי פיגוע, יש המון הסחות דעת מהעיקר. אפשר לחטוף את הדיון לכל מיני כיוונים: לריב על עצם קיומה של ההפגנה בתל אביב ועל מה שאמרו ועשו בה, למשל. אפשר לתקוף את היועצת המשפטית לממשלה, או להתמקד בתגובות בוטות ואלימות של קומץ יהודים בשטח, אחרי הרצח. הכול סוער, הכול רותח, ולכולנו יש דעות. רק שכל נושא כזה (שייתכן שהוא חשוב מאוד בפני עצמו!) הופך להיות ספין אם הוא תופס את מירב תשומת הלב שלנו, את מירב הפיד, ומסיח את הדעת מהעיקר: מחבל רצח שבעה אנשים יקרים.
מסיטים את השיח מהעיקר: הפיגועים הקטלניים | צילום: פלאש 90
עצם קיום ההפגנה לא רלוונטי לשיח על הפיגוע, אמש | צילום: Mostafa Alkharouf/Anadolu Agency via Getty Images - מה הוא טרור? לפי ההגדרה במילון, טרור הוא שימוש באלימות נגד אזרחים כדי לזרוע פחד ובהלה, ולשבש את חיי הציבור. אז מה הוא ניצחון על הטרור? לא רק הקבינט המדיני-ביטחוני אחראי לכך, אלא גם הקבינט שלנו, האזרחים: לא לתת לו לשבש את שגרת חיינו. לקום בבוקר לעבודה, ללימודים, למשפחה, לחברים. להכין סנדוויץ' לילדים לבית הספר. לצאת לתחנת האוטובוס. לחיות.