לאורך כל השבועות האחרונים הייתה התלבטות בקרב הקבוצות שעבדו עם נשיא המדינה הרצוג על המתווה - אם מה שישראל צריכה כעת זו פשרה רזה שתוריד מסדר היום את הניסיון של הקואליציה לשנות את כללי המשחק, כלומר להסתפק רק בשמירה על עצמאות הוועדה למינוי שופטים והסדר עתידי בעניין 'חוק יסוד: החקיקה' כמו שחשב הצוות של פרופ' ידידיה שטרן. או, אולי, לנצל את הרגע הגורלי הזה ולהציג פתרון רחב יותר. כמו שציין הנשיא - להפוך את המשבר להזדמנות חוקתית.
- הנשיא הרצוג פרסם את "מתווה העם"
- צוללים למתווה הנשיא: מה הוא כולל ומה ההבדלים
- נתניהו היה נכון לקבל את מתווה הנשיא, לוין סירב
- נתניהו דחה את מתווה הנשיא: "מנציח את המצב הקיים"
כעת ברור שהנשיא הלך על המתווה הרחב יותר, שמבחינה משפטית-חוקתית בהחלט יכול להיחשב כמתווה סביר. כל צד יכול למצוא בו גם התפשרות וגם עוגנים. חשוב, עם זאת, להבהיר את סיפור המסגרת - לא הגענו לרגע הזה בגלל איזו בשלות של החברה הישראלית, בשנת ה-75 לישראל, להתקדם לעבר חוקה. לא הגענו לרגע הזה מתוך צורך דחוף באמת, דווקא כעת, לטפל ביחסי הכוחות בין הרשויות. הגענו לרגע הנוכחי בגלל משבר פוליטי עמוק, אחרי חמש מערכות בחירות.
בקואליציה הנוכחית, בראשות בנימין נתניהו, התרחשה התלכדות חריגה של אינטרסים פוליטיים. בין אם מדובר בחרדים, שרצו שבג"ץ לא יפריע להם עם ערך השוויון, או רוטמן וסמוטריץ' שרצו לנצל את ההזדמנות הזו כדי לקדם את החזון שלהם ביהודה ושומרון. ישנו גם המשבר סביב מינויו של אריה דרעי לשר וכמובן הלהט האידיאולוגי הבלתי מתפשר של יריב לוין. מעל הכול מרחפת החולשה של נתניהו, שהגיע למעמד הזה כנאשם במשפט פלילי. לכן, באופן אבסורדי, דווקא אחרי שהנשיא הרצוג הציג את מתווה הפשרה שלו, מדינת ישראל מתקרבת אל המשבר החוקתי ולא מתרחקת ממנו.
בעשרת השבועות הללו, הנשיא הלך והתקרב אל הנקודה בה הוא מחליט לקרוע באופן סופי את המסכות מעל הקואליציה. הוא באמת פעל כדי לייצר הסכמה אזרחית רחבה למתווה: הביא את ראשי הרשויות וקיבל מהם את הגיבוי, הביא את ההסתדרות והאיגודים העסקיים לעמוד לצידו, הביא את אנשי הביטחון ומכוני המחקר, כולל קהלת, כדי לענות על כלל הצרכים. הוא אפילו גייס את יהדות ארצות הברית לנושא. הרצוג פעל כך כדי שברגע האמת הוא יוכל לבוא ולומר שרוב הציבור מתייצב מאחורי המתווה הזה, "מתווה העם". כעת הקואליציה תצטרך להחליט אם היא מביאה אותנו אל סיפה של מלחמת אזרחים בגלל האינטרסים שלה.
הנשיא אמש דיבר בגלוי, ואף שיתף בפומבי את החשש שלו ממלחמת אחים. בסביבת הנשיא אמרו לאורך כל התקופה - בשביל האינטרסים הצרים הללו שווה לשרוף מדינה? ושיהיה ברור, אמר הנשיא, אם נמשיך בדרך הזאת המדינה תישרף. אמש הוא כבר דיבר על האפשרות של מאבק פנימי כדבר אפשרי וממשי שמחכה לנו מעבר לפינה. בשבוע שעבר הנשיא כבר הבהיר שמתווה החקיקה הנוכחי של הקואליציה "צריך לעבור מן העולם - ומהר".
הרגע הזה נבחר על ידי הנשיא כדי לשרטט את הגבולות הברורים של מדינת ישראל בשנתה ה-75. בטווח הארוך הוא עשה מעשה חשוב מאוד, אבל בדרך לשם ישראל תיאלץ לעבור במציאות קשה. ההנחה של הרצוג היא שגבולות הגזרה שהציב ימנעו מנתניהו והקואליציה שלו ללכת עד הסוף עם תוכנית החקיקה. ברגע שהוא קבע מה אפשרי וסביר ומה לא, הוא שמט מידי הממשלה את הלגיטימציה, הפנימית והבין-לאומית, לדהור לעבר יישום מלא של מתווה לוין. כך הוא מנסה לשמור מפני מהפכה ומחייב את הקואליציה לרסן את עצמה.
השאלה לגבי העתיד מתכנסת, שוב, חזרה לנתניהו. לאורך כל הדרך הוא נתן להרצוג להבין שברגע האמת הוא יהיה שם, שהוא מבין את המשמעות של הליכה על הקצה, שהוא מבין את ההשלכות על הכלכלה, הביטחון והחברה הישראלית. הוא יודע שהמשך החקיקה יוביל לאיבוד מרבית החברה, הצבא, העולם ואף את ארצות הברית. הוא שב וטען שזהו יריב לוין שמקשה עליו. גם אתמול, בסוף, נתניהו בחר ללכת עם לוין והוא זה שיצטרך לשאת בתוצאות - ובאחריות כולה. כל מה שנותר לקוות זה שנתניהו יתעשת וילחץ ברגע האחרון על בלם החירום, כדי לרכך את הפגיעה וההתנגשות שכרגע נראית בלתי נמנעת. אם יאפשר ללוין ורוטמן ללחוץ על הגז, יוביל את כולנו לתהום שממנה הזהיר הנשיא.