ישראל הרשמית השקיעה לא מעט כדי למחוק את הקו הירוק. על אף בניית גדר הביטחון, שבשעתה נתפסה כהגדרת גבול חד-צדדית על ידי ישראל על בסיס גבולות 67', ממשלות ישראל בעשור האחרון עשו כל שביכולתן כדי לטשטש את הגבול העתידי ולצמצם את השטח הפלסטיני. והם הצליחו. את תוצאות ההצלחה ניתן לראות באירועי החודשים האחרונים – התגברות הטרור, היחלשות הרשות הפלסטינית, חיכוך מוגבר בין הפלסטינים לישראלים וצה"ל.
זו המדינה האחת שקמה ביהודה ושומרון. מדינה ללא ריבון, ללא כתובת אחראית, ללא משילות.
כיום, לדבר על פתרון שתי מדינות הפך לקוריוז לא רלוונטי. מספיק לנסוע על כביש 60 ולראות את תנופת הבנייה כדי להבין שהכיבוש איננו זמני. זו הרי טענתה הרשמית של מדינת ישראל כשהיא נשאלת על כך בפורומים בין-לאומיים – הגבולות ייקבעו בהסכם הקבע, ומדינת ישראל ידעה לסגת משטחים כאשר היה לה פרטנר. אומנם ממשלת ישראל לא בונה התנחלויות חדשות, אך היא לא פועלת כדי למנוע את התרחבותן ואף מאשרת בדיעבד מאחזים אשר הוקמו על אדמות מדינה. אם לדאבונם של תושבי המאחז מתגלה שישנה טענה פלסטינית שחלקת אדמה הינה בבעלות פרטית, סיכוי סביר שהמשפט ייגרר במשך שנים בזמן שהמאחז ימשיך לצמוח ואולי לבסוף יוכשר על ידי הממשלה כשכונה של התנחלות קיימת, ואז יקבל תשתיות מהמדינה.
הפלסטינים, כמו גם גורמים בין-לאומיים רבים, אינם מאמינים שישראל השקיעה ומשקיעה מיליארדים בתשתיות ביהודה ושומרון אם ברצונה לסגת מהשטחים הללו בעתיד. בזמן שההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית מתכתשות בזירה הבין-לאומית, התושבים הפלסטינים כבר מזמן איבדו אמון שיזכו למדינה משלהם. הם פנו לאפיקים אחרים – חלקם מעוניינים לקבל שוויון זכויות במדינת ישראל (שמבחינתם כבר שולטת דה-פקטו) ומנסים לשכנע את הקהילה הבין-לאומית שתלחץ על ישראל בעזרת סנקציות. חלקם מעוניין לחזור למאבק הלאומי ולסגת מההכרה הפלסטינית במדינת ישראל מ-88'.
המציאות בשטח השתנתה
מעטים בציבור הישראלי מעוניינים לחיות במדינה אחת עם הפלסטינים. מדד הביטחון הלאומי של המכון למחקרי ביטחון לאומי מראה שאומנם ישנה ירידה בתמיכה בפתרון שתי המדינות, אך מרבית הציבור אינו מעוניין במדינה אחת. אלו שכן מעדיפים מדינה אחת, מעוניינים לראות מדינה יהודית עם זכויות מוגבלות לפלסטינים, אך מדובר במיעוט של 10 אחוזים בלבד.
על אף שהשיח על יהודה ושומרון נדחק לפינה ואינו חלק מהשיח הציבורי או השיח הפוליטי, המציאות בשטח השתנתה. כמעט חצי מיליון ישראלים גרים ביהודה ושומרון, ומטרת הנהגת המתנחלים להגדיל את המספר הזה למיליון. אם בעבר המדיניות הישראלית הייתה אישור בנייה ב"גושים" צמודי גדר, מתוך מחשבה שבהסכם הקבע תהיה החלפת שטחים, הרי שהיום מרבית הבנייה מתרחשת מזרחית לגדר, במעמקי השטח שהפלסטינים רואים כחלק ממדינתם העתידית. ההתפשטות הישראלית מזרחה פירושה הגברת הנוכחות הצבאית בצירים המרכזיים, הגברת נקודות החיכוך בין הפלסטינים לצבא, הגברת נקודות החיכוך בין תושבים פלסטינים למתנחלים, ובעיקר מעבירה מסר שהרשות הפלסטינית לעולם לא תוכל ליישם את ה- raison d'etreשלה – הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
אפשר להתווכח רבות על שאלת האחריות ולשחק במשחקי האשמות, אך בסופו של דבר ישנה המציאות, והמציאות הזאת מתנפצת לנו כיום בפנים. ב. אירועי חווארה הם דוגמית לעתיד לבוא במציאות המתפתחת.
הדרך היחידה למנוע את החיים במדינה אחת היא בהיפרדות גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית מהפלסטינים. ככל שהזמן עובר, יש מי שפועל כדי לסכל את האפשרות הזאת ואנו עתידים למצוא את עצמנו במציאות שמרבית העם לא רוצה בה. הדרך להתמודד עם טרור היא בפעולות סיכול ומניעה ובהפחתת החיכוך, ולא בפעולות הפגנתיות כמו הכשרת מאחזים שרק מגבירות את המתיחות שכבר נמצאת על סף בערה.
>>> נועה שוסטרמן היא חוקרת ורכזת התוכנית ליחסי ישראל-פלסטינים במכון למחקרי ביטחון לאומי