הימים הדרמטיים הללו טומנים בחובם השלכות לטווח הארוך:
- נתחיל במובן מאליו – את כללי המשחק קובעים ביחד. בדיוק כמו שבכדורגל לא יכול להיות שרק קבוצה אחת תחליט שמעכשיו משחקים 95 דקות, כך גם בפוליטיקה. אפשר להתווכח על המדיניות, על ההחלטות, על הדמויות, אי אפשר להתווכח על כללי המשחק. את הכללים חייבים לקבוע יחד, ודאי כשמדובר בשינויים בסדר גודל כזה – כשהקואליציה לבדה תמנה את שופטי ונשיא העליון. זה נכון בשגרה, וזה נכון פי כמה כשראש הממשלה נאשם בפלילים וחלק גדול מהציבור חושד במניעיו. טוב שסומן פה קו אדום בוהק.
- כל משבר הוא גם הזדמנות: ישראל בנויה טלאי על טלאי, כבר שנים שמתייחסים לחוקי היסוד כאילו הם פלסטלינה. לא ייתכן שאפשר לשנות חוקי יסוד חדשות לבקרים, בלי רוב מיוחד, והשופטים יכולים על סמך אותם חוקים לפסול חוקים אחרים. זו האחריות של נבחרי הציבור לעשות סדר. הגיע הזמן להסדיר את מערכת היחסים בין בית המשפט לכנסת, שני מוסדות שרק הולכים ומאבדים אמון. דבר כזה, אבל, חייב להיעשות בהסכמה. כמאמר הקלישאה – אם צד אחד ינצח, החברה הישראלית תפסיד. נכון, כלל לא בטוח שהאווירה הציבורית מאפשרת הידברות עמוקה – רבים איבדו אמון בנתניהו, ויריב לוין הוא האדם הקיצוני ביותר במערכת הפוליטית בהקשר הזה. עם זאת, זה שווה ניסיון כן ואמיתי. זה יקרה רק אם הקואליציה תהיה בשלה להתפשר באמת. עד היום, לוין גילה אפס פרגמטיות מאחורי הקלעים ודחה הצעות רבות בטענה שכבר עדיף המצב הקיים. והאופוזיציה? האחריות אומנם לא מוטלת על כתפיה, אבל זו הזדמנות גם עבורה לפתור תחלואים שמלווים את החברה הישראלית שנים רבות. אם הקואליציה באמת תציע שינויים מידתיים ומדודים, יהיה לאופוזיציה הרבה יותר קשה להיות הצד הסרבן.
- גילויי הסרבנות הם לא אירוע של מה בכך. הם נבעו מהשינוי בכללי המשחק שנתפס כשינוי שיטת המשטר, אבל הוא עלול להתפרש ככלי לגיטימי למחות גם על מדיניות בעתיד. זו טראומה שתלווה את החברה הישראלית שנים קדימה. אם השלב הבא הוא הידברות, כדאי להוריד את הנשק הזה מהשולחן – ויפה שעה אחת קודם. המחאה כבר אמרה את דברה.