הקולות שנשמעו השבוע בישיבת סיעת הליכוד, כשיצאו המצלמות והופעלו ההקלטות של חברי הכנסת, סיפרו סיפור לא קל לעיכול מבחינתו של ראש הממשלה. לצד הביקורת החריפה על השותפות הקואליציוניות ובעיקר על השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שלפי בכיר בליכוד "מתדלק את המחאה נגד הרפורמה ואת ההפגנות בהצהרות מטופשות ולוחמניות", נעשתה גם התבוננות פנימה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זה היה מבט מפוכח אל תוככי האופן שבו מטפל הליכוד בשבר החברתי, הכלכלי, הביטחוני והפוליטי שנוצר כשהלוחות הטקטוניים של המהפכה המשפטית החלו לזוז. "אנחנו נפסיד את ההנהגה ונחזור לכפור של האופוזיציה", הזהיר שם שר התרבות והספורט מיקי זוהר, וקלע לתחושות של רבים בליכוד שסבורים, גם אם הם לא אומרים זאת למצלמות, שהגרורות שיצרה המהפכה המשפטית תחזורנה כבומרנג פוליטי אל מפלגת השלטון.
בל נטעה: ראש הממשלה נתניהו מבין את הבעיה. יתרה מכך, הוא אולי מבין אותה יותר מכולם סביבו. נתניהו יודע שהדהירה בחקיקה מהירה ולא מרוסנת קרעה את הציבור לחלקים, ומביאה אותו ממש בימים אלה אל סיפה של מלחמת אזרחים, כפי שהתריע הנשיא יצחק הרצוג.
לקריאת "מתווה העם" – המתווה המלא של הנשיא: לחצו כאן
הנשיא הזהיר מהתהום, אבל האבנים המידרדרות אליה כבר כאן: במלחמת אזרחים לא חייבים לשלוף סכינים או חרבות, זו יכולה להיות גם יריקה של עוברת אורח על מפגין, ניסיון דריסה או ריסוס של גז פלפל – אירועים שחווינו שוב השבוע במסגרת "יום החרפת ההתנגדות" – ולא כל שכן גם בשיח המתלהט ברשתות החברתיות ובשולחנות השבת.
נתניהו גם יודע שההשלכות הביטחוניות והמדיניות לא ילכו לשום מקום, גם אם הוא ינסה להסתיר אותן בכל מאודו. המעצמה הגדולה בעולם והידידה הקרובה ביותר של ישראל, ארה"ב, לא שבעת נחת מהאירועים. לא בכדי עדיין לא קיבל נתניהו הזמנה אל הבית הלבן, ולא בכדי הוא אוסר על שריו, כפי שפרסמנו השבוע ב"מהדורה המרכזית", להיפגש עם גורמי ממשל אמריקניים. "הגעה שלהם תבליט את חוסר ההגעה שלו", אמר לי השבוע גורם הבקיא בפרטי ה"סיכום" בין נתניהו לשריו.
האמריקנים חושבים שה"רפורמה" המשפטית מערערת את היחסים הערכיים שבין שתי המדינות ושומטת את השטיח מתחת לכל אתגר משותף שעומד בפני המדינות. אליהם הצטרפו השבוע באופן פומבי גם באירופה, כשבשטרסבורג קיים הפרלמנט האירופי דיון דחוף על ההשלכות של החקיקה המשפטית בישראל. לשם הגענו. הטקסטים שיצאו משם מדהימים, לא פחות, והם לא קיבלו מספיק ביטוי, אולי בשל רצף האירועים המשוגע שמטלטל את ישראל.
"עם כל הכבוד שיש לנו לנושאים הפנימיים בישראל, צריך לדבר על מה שקורה שם. אי אפשר לראות זאת כהתערבות שלנו, אלא כהתעניינות ודאגה לדמוקרטיה הישראלית", אמר באותו דיון שר החוץ של האיחוד האירופי. "החקיקה הזאת תשים סוף לדמוקרטיה הישראלית כפי שהיא, אנחנו יכולים להיות עם ביקורת בונה ולא לשחק במשחקי האשמות", הטיפה ניקולה בר, סגנית נשיא הפרלמנט האירופי, בתגובה על הטענות הישראליות לחדירה אירופית לסוגיות הפנימיות של ישראל.
ולא זאת בלבד: אחד מחברי הפרלמנט, ג'ורדי סולה, קרא לשר החוץ של האיחוד להודיע: "אם הרפורמה הזו נמשכת – יהיו לכך השלכות על היחסים בין ישראל לבין האיחוד האירופי". גם בפגישה בגרמניה עם הקנצלר, ונתניהו ידע את זה מראש, הביע אולף שולץ דאגה מהמהפכה המשפטית. נתניהו הזכיר באותו מעמד ש"יש בליכוד תא גאה משגשג", אבל שכח לומר בזכות איזה גוף (בג"ץ) יש ללהט"בים זכויות בישראל.
על כל האזהרות האלו נוספה השבוע גם אזהרה מבית, של האושיה הכלכלית הכי משמעותית שמכהנת כיום בתפקיד, הלא היא פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, שנתניהו כל כך רצה למנות אותו, דווקא אותו. "השינויים שנעשים עלולים להחליש את עצמאות המוסדות בישראל. הבעיה היא שהתהליך חפוז, והחקיקה נעשית ללא הסכמה רחבה, יהיו לכך השלכות משמעותיות על הכלכלה הישראלית", התריע הנגיד בריאיון ל-CNN, ובן רגע חטף קריאות של בוטים למיניהם שהוא "עוכר ישראל". כבודם של הבוטים במקומו מונח, אבל פרופ' ירון לא טועה, ואת זה מי שמינה אותו יודע היטב.
אל מול המציאות הכאוטית הזאת ניסה ראש הממשלה נתניהו להתחיל, בקושי, כמעט, ללחוץ על הברקס. הוא דחה את נסיעתו לברלין בכמה שעות ונכנס להתייעצויות "דרמטיות" בלשכתו בכנסת, שממנה יצאו ונכנסו השרים אריה דרעי, רון דרמר (שהפך לשליחו לא רק מול האמריקנים אלא גם בבית – מי יודע, אולי באנגלית יסכימו להתפשר על משהו שבעברית לא) ויואב קיש, ועל קו הטלפון – כל הזמן – שר המשפטים יריב לוין, ששרוי באבל על מות אביו. נתניהו, ולא יעזרו ההכחשות, היה מוכן לרכך את הרפורמה באופן דרמטי. הוא מחפש מוצא. פתרון. מהר ככל האפשר. דווקא כיוון שהוא מבין את ההשלכות בשלל התחומים, ועדיין – הוא לא דופק על השולחן. במידה רבה – ההפך, אם שופטים על פי הטקסטים ששיגר לפני עלייתו למטוס לברלין, שבהם יצא נגד "חלקים מהמתווה של הנשיא". לזה בדיוק התכוון הרצוג כשביקש מהציבור שלא יאמין לפוליטיקאים שהסכימו ללכת כברת דרך – ועכשיו יחזרו בהם.
אלא שראש הממשלה, בפרשנות הזהירה, כלוא בין שני העולמות, ובפרשנות המופרזת יותר, רוקד על שתי החתונות. הוא לכל הפחות לא יכול לומר "לא" לשר המשפטים שלו, ולצאת נגד הבייס שהוא ובני משפחתו תדלקו במונחים כמו "דיפ סטייט" ו"הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". זאת הסיבה שמצד אחד הוא דוחף לפשרה בכל הכוח, אבל כשמתברר שלוין ושמחה רוטמן מתנגדים לה, הוא מתיישר אליהם, כאילו שוכח שהוא-הוא ראש הממשלה – ולא השניים שמכניסים אותו ואת המדינה לסחרחרה. אגב, הרצון האמיתי של נתניהו לרכך את החקיקה קולע גם לדעתם של לא מעט מחברי סיעת הליכוד. חלקם עלו לנשיא לרגל ואמרו לו שהם "לחוצים", "מודאגים", מפעילים עליו לחץ להוציא את הערמונים מהאש עבורם ומביעים תסכול מהנוקשות של שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה.
אף שזה נראה אחרת, אנחנו עדיין לא בדקה ה-90. נתניהו יכול לעצור, להמתין, להרגיע את הרוחות ולחשב מסלול מחדש. אולי הוא עוד יעשה זאת. יש שיגידו שבמונחים שבהם הוא מקבל החלטות, אנחנו רק במחצית הראשונה של המשחק. הוא את ההחלטות משאיר לפנדלים. אשרי המאמין.
