לאחר נאומו של שר הביטחון יואב גלנט בדבר הצורך בעצירת החקיקה, פנה יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, במכתב שיועד לכל חברי הקואליציה. כותרת המכתב הלקוחה מספר שופטים – "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" – מרמזת אופטימיות. בין היתר כלל המכתב ביטויי פיוס ושאיפה לקונצנזוס: "...אני מסכים שלקואליציה הנוכחית אותה הקמתם יש לגיטימציה מלאה לקבל החלטות. אך אלו צריכות להתקבל בראייה רחבה וממלכתית...".
"אני סבור שרוב אזרחי ישראל לפחות 80%, מסכימים על 80% מהנושאים. על בסיס ההסכמה הרחבה שקיימת בציבור, עלינו לנהוג כנבחרי העם, להביא למתווה רפורמה מוסכם, שישפר את מצבה של מדינת ישראל...".
אין ספק שמכתב ברוח זו מסמן גישה הפוכה לזו שחווינו מאז הקמת הממשלה. הקוטביות, השנאה וההסתה שליוו אותנו קרעו אותנו לגזרים. להוותנו, ספק אם אפשר לרפא את כל הפצעים שנפערו. יתר על כן, האיבה והטינה שלוחות רסן, לא ייפסקו כליל וימשיכו ככל הנראה ללוות אותנו בסביבתנו הקרובה, ברחובות, ובכנסת. עם זאת, ייתכן שנפרץ סדק בחומת האיבה. את הסדק הזה ניתן להרחיב בשיחות על הרפורמה שיתקיימו בבית הנשיא, אך זו משימה מורכבת וקשה מאוד להשגה.
הצלחת השיחות תלויה בעמדות בעניין מרכיבי הרפורמה ובאינטרסים הפוליטיים של הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. לא פעם קיימות סתירות בין עמדות האמת של המעורבים ובין האינטרסים שלהם. יתר על כן, בתוך כל אחת ואחת מהמפלגות קל לזהות מגוון עמדות בצד אינטרסים סותרים.
הליכוד ויתר מפלגות הקואליציה היו מוותרים על השגת פשרה אלמלא המחאה הציבורית שיצרה בקיעים הן בליכוד והן בקרב שותפיו, כפי שבא לידי ביטוי ב"מרד" של גלנט. מן הראוי להדגיש שנוסח ההחלטות הנוכחי שונה מאוד מההצעות המקוריות ומבטא קבלה של ביקורות של חלק מהמתנגדים. השלמת התיקונים הנוגעים לוועדה לבחירת שופטים והכנתם לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת "שמה את האקדח על השולחן". מובן מאליו שהקואליציה צריכה להיות מעוניינת בהסכמה רחבה, הן מבחינה עניינית, הן מבחינה ציבורית והן מבחינת הבטחת התמיכה של רוב חברי הכנסת. הסכמה כזו גם תבטל את האפשרות (הרחוקה) של התערבות בג"ץ בחקיקה. עם זאת, סביר מאוד שאם לא תושג הסכמה עד פתיחת המושב הבא של הכנסת בעוד כחודש, שר המשפטים ויושב ראש ועדת 'חוקה חוק ומשפט' של הכנסת, יעמדו על כך שהנוסח שעבר בוועדה יועלה להצבעה בכנסת בסמוך לפתיחת המושב.
דומה שהעמדות והאינטרסים של יש עתיד הפוכים בתכלית. אף שיאיר לפיד הביע בעבר עמדות ביקורתיות מאוד כלפי בית המשפט העליון וכלפי גורמים משפטיים אחרים, הוא מגן עתה בחירוף נפש על הגורמים הללו. עמדותיו הנוכחיות פופולריות ביותר בקרב מבקרי הקואליציה ומרכיביה ומציבות אותו כמועמד מוביל לראשות הממשלה, אם יפסיד הליכוד את שליטתו בכנסת. בהקשר זה ראוי לזכור את האפשרויות של עריקת משתתפים בקואליציה או פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. הדרישה של לפיד לקיפאון ממושך בתהליך, ולתנאים מפליגים באשר לתוצאותיו, משקפת שאיפה סמויה לכישלון השיחות. קיים סיכוי אפסי לעיכוב ממושך בתהליך או להקפאתו עד ל"קבלת חוקה בהסכמה" וכדומה. אין ספק שאנשי יש עתיד ערים לכך. אף אם דרישות מהסוג האמור הן כנות, מבחינה מעשית דומה שהן סוללות את הדרך לפיצוץ המו"מ.
>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
המחנה הממלכתי ניצב בתווך. שיחות התיאום עם יש עתיד אינן משרתות אינטרס אמיתי. בני גנץ הוא מתחרה כבד משקל על הובלת המחנה האלטרנטיבי לקואליציה הקיימת. אם היו למישהו ספקות בעניין זה, באו הסקרים שלאחר היוזמה שנקט כ"מפשר הלאומי" והוכיחו את כדאיות המהלך שנקט. הרוב המכריע של הציבור מעוניין ברפורמה ומעוניין בפשרה. הפופולריות של גנץ נסקה והוא מתמודד עתה כתף מול כתף עם בנימין נתניהו ויאיר לפיד במרוץ על תואר "המועמד המתאים ביותר לכהן כראש ממשלה". אך אם תושג פשרה בין אנשי הליכוד לבין אנשי המחנה הממלכתי, אגב התנגדות של אנשי יש עתיד, יוקע גנץ על ידי מבקרים כמשתף פעולה עם הממשלה. זאת, על אף שאין סיכוי ממשי להצטרפות של גנץ לממשלה הנוכחית בעתיד הנראה לעין. הפופולריות שהניבה עמדת המפשר יכולה, אם כן, להתחלף בביקורת קשה.
נוכח הדברים הללו ייתכן שגדעון סער ימצא עצמו שוב בעמדת הציר הפוליטית כפי שכבר קרה בעבר. סער מעורב בנושאי החקיקה ובקיא בהם ביותר. הוא שותף לביקורות כלפי הרשות השופטת והייעוץ המשפטי, אך ייתכן שעמדה נוקשה מדי נוגדת את הגישה האבולוציונית בה נקט בעבר וגם את האינטרסים הפוליטיים האישיים שלו. אין ספק שאצל רבים – ולא רק אצל סער – יש מטענים אמוציונליים המשפיעים על החלטותיהם. כך או כך, לא יהיה זה מופרך לטעון שהשגת מתווה שיהיה מקובל על אנשי הליכוד וסער תסלול את הדרך לתמיכה רחבה יותר ברפורמה, בעוד שהתנגדות אישית של סער יכולה למנוע הצטרפות של המחנה הממלכתי לתהליך פשרה מוצלח.
כותב השורות הללו שותף לתקוותו של גנץ לכך שהארץ תשקוט לאחר התקופה הקשה מנשוא אותה עברנו. אך לצערנו לא כל התקוות מתממשות.
נתן אלתרמן כתב את "מגש הכסף" האלמותי שלו בהקשר שונה לחלוטין. אך דומה שמילות הפתיחה של השיר מתאימות לעניינינו:
"והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני..."
ההקשר שונה, אך עתה – ערב חג החירות, ובטרם יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – מי ייתן והסופה שחווינו בחודשים האחרונים תחלוף ותהיה ל"מגש הכסף" של חיים משותפים טובים יותר.
>>> אברהם דיסקין הוא פרופ' אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת