לפני חודשיים וחצי, כאשר שר המשפטים לוין הציג את תכניתו, הצעתי כאן ריכוך בעיקר בסעיף הרוב הקואליציוני האוטומטי. אין היגיון שקואליציה תמנה את כל שופטי ישראל, מבית המשפט לתביעות קטנות ועד נשיא בית המשפט העליון. זה הסעיף שהוציא לרחובות רבבות.
מהסעיף הזה נותר מעט מאוד. אפשר לאהוב את המתווה שאושר הלילה על ידי הקואליציה (גילוי נאות: אני אהבתי). אפשר גם לא לאהוב, אפשר ממש לתעב, אפשר אפילו להפגין נגדו. אבל זו לא דיקטטורה ולא קרוב לשם.
מאז עלה נתניהו לשלטון ב-2009 מונו 15 שופטים, כמניין שופטי העליון. השיטה שאושרה הלילה הייתה מעניקה לממשלותיו את היכולת למנות שישה שופטים, חלקם בהסכמת ברק, לבני וכחלון. בממשלת לפיד-בנט היו מתמנים שניים, והשאר על ידי וטו הדדי של הקואליציה, האופוזיציה והשופטים.
רוצה לומר: גם אם הליכוד ישלוט במדינה עד 2038 ללא מיצרים, הוא לא ישלוט בעליון ללא מיצרים. אכן, הגבינה זזה. זה מה שרצה הציבור. אבל הגבינה לא הותכה. זו פשרה שתביא יותר שופטים שמרנים לעליון אבל לא תביא להשתלטות של פוליטיקאים על בית המשפט.
טוב מאוד שהקואליציה ירדה מהרעיון האווילי של מינוי כל שופטי המדינה, רעיון שלא התכוונה לממש ושהעלאתו גרמה לקואליציה - ולכלכלה ולביטחון ולאווירה הציבורית - נזק כבד.
המערכה הכבדה הבהירה לשני הצדדים את מגבלות הכוח: הקואליציה לא תוכל להעביר את מה שרצתה. במושב הקיץ לא תעבור פסקת ההתגברות (אולי רק פטור מגיוס במתכונת שהציע הנשיא), לא יעבור פיצול תפקיד היועמ״ש, לא יעבור ביטול עילת הסבירות (רק צמצומה חסר המשמעות שעליו מסכים אפילו אהרן ברק). תש כוחה של הממשלה לעסוק במערכת המשפט.
גם המחאה למדה את מגבלות הכוח. היא כפתה על הכנסת את צמצום השינויים, אבל לא תוכל לבטלם לגמרי. רוב הציבור רוצה שינויים סבירים.
רק שכרגיל בישראל, מגיעים לתוצאה סבירה אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות, ובדרך הכי לא סבירה האפשרית. ההסכמה הלאומית היחידה תהיה להמשיך להתקוטט.