המהלך שהציג ביום רביעי שר המשפטים יריב לוין נועד לחסל את שלטון החוק. זהו מהלך שמטרתו לאפשר לרוב מינימאלי של 61 חברי כנסת לעשות ככל העולה על רוחו: לקדם אינטרסים צרים של ציבור הבוחרים במפלגה מסוימת, לאפשר מינויים פוליטיים של אנשים חסרי כישורים מתאימים, לפגוע בזכויות אדם, ואם ירצה בכך - גם לבטל את הבחירות לכנסת.

המהלך הזה פסול משתי סיבות עיקריות: האחת, בשל תוכנם של ההסדרים שמוצעים במסגרתו; והשנייה, העובדה שמבקשים לחוקק את החוקים הללו תוך התעלמות מוחלטת מעמדת לפחות מחצית מן העם, בבהילות, ובלי לפעול לגבש הסכמה רחבה, תוך נכונות לפשרות.

בניגוד גמור לשקר שממשיך להיות מופץ ללא הרף, "המהפכה החוקתית" של 1992, שמכוחה החלה להיות מוחלת ביקורת שיפוטית על חוקים שפוגעים בזכויות אדם, נעשתה רק לאחר שהושגה הסכמה לאומית רחבה למהלך. "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (והצעת חוק-יסוד: זכויות האדם שקדמה לו) נדונו באינטנסיביות בכנסת במשך לפחות שנתיים, ונכללו בו פשרות וויתורים שבזכותם זכה החוק לתמיכה של כמעט כל הסיעות בכנסת. בניגוד לכך, הממשלה הנוכחית מבקשת להוביל מהלך שמשנה סדרי בראשית, תוך הסתפקות ברוב הזעום של חברי הקואליציה בלבד, ותוך זלזול מוחלט בעמדות קרוב למחצית העם, שסבור שההצעות הללו מסכנות את קיומנו כמדינה דמוקרטית.

שר המשפטים יריב לוין מכריז על הרפורמה במערכת המשפט (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
חצי מהעם סבור שההצעות מסכנות את הדמוקרטיה, שר המשפטים יריב לוין | צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

מבחינת תוכן ההסדרים, שתי ההצעות הדרמטיות ביותר הן חיסול המוסדות שנועדו להגן על שלטון החוק: היועצים המשפטיים ובית-המשפט העליון. משטר דמוקרטי מושתת על איזון בין שני גורמים: נבחרי ציבור, שאמונים על קביעת המדיניות וחייבים דין וחשבון לציבור הבוחרים; ומי שאינם נבחרים, שתפקידם לוודא שקובעי המדיניות פועלים לקידום האינטרס הציבורי, בהתאם לעקרונות בסיסיים של דמוקרטיה: איסור על שחיתות, על העדפת מקורבים, על פגיעה לא מוצדקת בזכויות אדם. אף אחד משני הגורמים הללו אינו חסין מפני ביקורת. אך ההצעה הנוכחית מבקשת לחסל כליל את אחד הגורמים הללו. ההצעה היא שהיועצים המשפטיים ימונו על-ידי השרים, במשרות אמון (שאינן אלא כינוי מכובס למינויים פוליטיים), באופן שמבטיח שימונו אך ורק אומרי הן. מינוי השופטים אמור להיעשות על-ידי הפוליטיקאים, שעליהם אמורים השופטים לפקח, שוב באופן שעלול להביא לחיסול מבפנים של בית-המשפט. הרעיון שדווקא הפוליטיקאים, שהם הצד שלגביו קיים הסיכון שיבקש לפעול לקידום אינטרסים צרים, יהפוך להיות שליט בלעדי, סותר חזיתית את הרעיון של שלטון מוגבל, של הרעיון שאין לסמוך על הרוב בכנסת שיעשה ככל העולה על רוחו. אין זה עניין של קואליציה זו או אחרת: כל רוב עלול להתפתות לשיכרון כוח, וכל רוב צריך להיות נתון לפיקוח של מי שאינו חלק מן המערכת הפוליטית.

לבסוף, העמדה שהציג שר המשפטים מבוססת על הנחה בסיסית שגויה בדבר כוחה של הכנסת לקבוע את "כללי המשחק". לשיטתו, הרוב בכנסת הוא כל-יכול. ברצותו יתיר ביקורת שיפוטית וברצותו יחסלה. ברצותו יכיר בחובת השלטון לפעול אך ורק באופן ענייני, תוך התחשבות בכל השיקולים הרלוונטיים ורק בהם (דרישת ה"סבירות"), וברצותו ישתחרר מכך. זו הנחת יסוד מופרכת. מניין לו לרוב בכנסת הכוח הזה? הכנסת אינה יכולה להעניק לעצמה סמכויות שאין לה.

בנימין נתניהו, יריב לוין, אסתר חיות (צילום: פלאש 90)
ברצותם יתירו ביקורת שיפוטית וברצותם - יחסלו אותה | צילום: פלאש 90

השר לוין קבע אקסיומה שהרוב בכנסת הוא כל-יכול, בלא שיש לקביעה הזו בסיס. לכנסת הסמכויות שהעם הפקיד בידיה, וסמכויות אלה הן סמכויות מוגבלות. היה זה השופט לנדוי, שהשר לוין רואה בו האורים והתומים שלו, שפסל חוק של הכנסת כבר ב-1969, על יסוד הקביעה שהכנסת אינה כל-יכולה. השופט לנדוי פסק שהרוב בכנסת אינו מוסמך כלל לקדם אינטרסים של המפלגות עצמן, על חשבון הציבור (אז דובר בחוק מימון מפלגות, שנועד לקפח מפלגות חדשות). אין זאת אלא שהרוב בכנסת אינו מוסמך להתנער מן המגבלות שמוטלות עליו. אין לו סמכות לפטור עצמו מן החובה לכבד זכויות אדם ומן החובה לפעול אך ורק למען האינטרס הציבורי, לא לקידום אינטרסים צרים של הבוחרים במפלגות הקואליציה.

>>> הכותב הוא ברק מדינה, פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר