מההסכמים הקואליציוניים ומהצהרת שר המשפטים יריב לוין בשבוע שעבר, מסתמן שעומד על הפרק שינוי מהותי בשיטת מינוי השופטים. כיום נבחרים השופטים על ידי הוועדה לבחירת שופטים, שבה חברים חמישה גורמי מקצוע (שלושה שופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין) וארבעה נבחרי ציבור (שני שרים ושני חברי כנסת). מסתמן שהקואליציה תבקש לשנות את השיטה באופן שיעניק לפוליטיקאים – בפרט מהקואליציה – את הכוח המכריע לבחור את השופטים. כפי שעולה מהמצע של רשימת "הציונות הדתית". לדוגמה, ייתכן שהכוונה תהיה להחיל את השינוי הזה לא רק בבית המשפט העליון אלא בכל הערכאות, ולא רק במינוי שופטים אלא גם בהדחתם, מכיוון שבסמכותה של הוועדה לבחירת שופטים גם להדיח שופטים.
אם תתממש כוונה זו, יהיה זה השינוי המהותי הראשון בשיטת מינוי השופטים בישראל מאז הקמת הוועדה לבחירת שופטים בשנת 1953. גם אם יש צורך בתיקונים קטנים, עקרונות השיטה הנוהגת טובים ותהיה זו טעות לחרוג מהם.
מה ניתן ללמוד מהדרך שבה אומצה השיטה הזו לפני כמעט 70 שנים על גבולות הלגיטימיות של השינוי המוצע? בשנת 1953 ויתרו הממשלה והכנסת על סמכותן לבחור את השופטים. עד אז, שופטים מונו על ידי הממשלה על פי הצעת שר המשפטים, ושופטי בית המשפט העליון מונו בידי הממשלה ובאישור הכנסת. אך כפי שהבהיר בדיונים בכנסת חה"כ יעקב שמשון שפירא (מפא"י): "הממשלה נהגה בתבונה מדינית רבה שלא הלכה בדרכי תאוות השלטון, כי אם בדרך מטרת בנין המדינה...הממשלה הסתלקה מרצונה הטוב מהסמכות שיש לה היום".
היו אז מחלוקות על הפרטים של ההסדר, אך על העקרון הכללי הייתה הסכמה רחבה במערכת הפוליטית: הצורך בהבטחת אי-תלות השופטים באמצעות הוועדה לבחירת שופטים. הוועדה לבחירת שופטים נתפסה כדרך הראויה לנטרול השפעתם של אינטרסים מפלגתיים שהיו מעורבים עד אותה עת בתהליך מינוי השופטים. משום כך, הדגם הבסיסי של הוועדה לבחירת שופטים, במתכונת המערבת נבחרי ציבור וגורמי מקצוע, זכה לתמיכה של כמעט כל המפלגות ושל גורמי המקצוע. גם מי שלא הסכים עם הרכב הוועדה שנקבע בסופו של דבר, כמו חה"כ מנחם בגין (חירות) מהאופוזיציה, לא הסכים מתוך רצון להגדיל בה את מספר גורמי המקצוע דווקא, כדי "ללכת צעד נוסף לקראת הכוון של אי-תלות הוועדה". כפי שהסביר חה"כ אליעזר שוסטק (חירות): "מציעים אנחנו...ועדת מינויים כזאת אשר תיתן בטחון והרגשה בולטת, ידועה וגלויה לכל אזרח במדינה שהיא ועדת מינויים שאין למפלגת השלטון שלטון גם בתוכה".
ההסדר שאומץ נתפס על ידי בני התקופה כבעל אופי חוקתי. לכן, נעשה ניסיון להשיג תמיכה רחבה בכנסת להסדר הזה. ובאמת, ההסדר כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא פרי פשרה שגובשה בדיוני הנהלת הקואליציה, שמנתה אז 87 חברי כנסת, ובוועדת החוקה, ושהתקבלה על ידי מפלגות האופוזיציה והממשלה ככזו – קרי, כ"פשרה". הפשרה ביטאה ויתור של האופוזיציה ושל גורמים בקואליציה על שאיפתם להגדיל עוד יותר את משקל הגורמים המקצועיים בוועדה על חשבון משקל הגורמים הפוליטיים, וכן ויתור מצד הממשלה על רכיבים בהליך המינוי שנועדו להבטיח לשר המשפטים שליטה רבה יותר על התהליך.
טוב תעשה הקואליציה המתרקמת אם תלמד מנבחרי הציבור של אותה תקופה. ראשית, זו תהיה פגיעה הרסנית בעצמאות הרשות השופטת, אם תלך בדרכי "תאוות השלטון" בכך שתעניק למפלגת השלטון, לקואליציה או לממשלה שלטון בוועדה לבחירת שופטים. שנית, הקואליציה טרחה לכתוב בהסכמים הקואליציוניים כי הממשלה תפעל להגיע להסכמה רחבה בעם בנושאים השנויים במחלוקת. ואכן, אומנם בסמכות הכנסת לשנות את הליך מינוי השופטים גם ברוב קואליציוני זעום, אולם כדי לזכות בלגיטימציה, כל שינוי של ההסדר החוקתי בתחום זה חייב להתקבל בהסכמה רחבה בציבור ובכנסת, כולל של סיעות האופוזיציה.
>>> ד"ר גיא לוריא הוא עמית מחקר בתוכנית להגנה על ערכים דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה