מכל גופי אכיפת החוק הממלכתיים, מגעיה של המשטרה עם האזרחים הם השכיחים ביותר. המשטרה אמורה לנכוח בשעות חירום, אליה פונים בשעת מצוקה - והיא זו שצריכה להבטיח את תחושת הביטחון האישי שלנו כאזרחים. המשטרה היא של כולנו ואמורה לעבוד בשבילנו.
שיטור בחברה דמוקרטית, ועוד כזו משוסעת ורב תרבותית, הוא משימה מורכבת מאוד. כדי להצליח באתגר המשמעותי הזה, המשטרה חייבת להיתפס כלגיטימית, ככזו שתופסת את תפקידה כמתן שירות לאזרחיה, ששומרת עליהם. לא כארגון בטחוני עם סמכויות דרקוניות הפועל נגדם ובאופן שגם עלול להיתפס כמוטה.
בסיס הלגיטימציה המשטרתית הוא הוגנות התהליכים: התנהלות ממלכתית מכבדת והיעדר משוא פנים כפי שהיינו מצפים מנציגי מדינה, ביצוע תפקידיה מתוך שמירה על זכויות אדם, אכיפה שוויונית.
חוק בן גביר - סיקור N12:
- פרסום ראשון: בן גביר יוותר על חלק מהסמכויות שביקש
- המסמכים נחשפים: "קרב המסוקים" בין בן גביר למפכ"ל המשטרה שבתאי
- אחרי אזהרת היועמ"שית - בן גביר תוקף: "טועה לחשוב שהיא רה"מ האמיתי"
לשיתוף הפעולה האזרחי עם המשטרה, בייחוד של קהילות מיעוטים, יש קשר הדוק ליכולת המשטרה לעמוד בייעוד של שמירה על שלום הציבור ושל מאבק אפקטיבי בפשיעה. סגנון השיטור, קשרי המשטרה עם האזרחים בכלל ועם קבוצות מיעוט בפרט, יעילותה – הם שיבנו או יהרסו את אמון הציבור במשטרה ואת שיתוף הפעולה שלו איתה.
קהילות שהמשטרה נוהגת כלפיהן בהכללה כ"חשודות", יראו בה זרוע ארוכה של משטר לא אוהד שמוציאה מן הכוח אל הפועל מדיניות שבמחלוקת המכוונת כנגדה. לעומת זאת, ממסד מכבד שמשדר את המסר שהוא רואה את נמעניו ומקיים מולם הליך הוגן, יכול להגביר את תחושת ההזדהות של ציבורים מגוונים עם המדינה ומוסדותיה, לצמצם ניכור, התבדלות והתפתחות של תרבות ג'ונגל שבה כל אדם או מגזר ידאג רק לעצמו, תוך התעלמות מהטוב הכללי.
בימים אלו מתקיים הליך חקיקה מואץ, מרתוני, של תיקון פקודת המשטרה. טיסה לשומקום. התיקון כולל מספר חלקים ובהם גם העברת סמכויות משמעותיות מאוד לידי השר לביטחון פנים, מעתה ה"שר לביטחון לאומי". התיקון מבקש לאפשר לדרג הפוליטי להעצים את אחיזתו בתחומי פעולה ביצועיים שהיו נתונים לדרגי המקצוע. בנוסף אם התיקון המבוקש יעבור, הוא יאפשר מעורבות פוליטית בתחומי החקירות, ההעמדה לדין והאכיפה באצטלה מיתממת של "קביעת מדיניות".
את התיקון המוצע לפקודת המשטרה יש לבחון בשלושה מעגלים. מעגל אחד הוא השתלבותו של התיקון הספציפי במארג שלם של שינויים מוצעים והבנת המשמעות של המהלך הכולל. המעגל השני הוא בחינת מהותו של התיקון המקודם וזיהוי השפעותיו. המעגל השלישי הוא הסתכלות על התהליך שבו תיקון כזה מקודם כאינדיקציה נוספת לפסול שבו.
הימין הגיע לשלטון – ואימץ את שיטות מפא"י
במעגל הראשון, המגמה שהתיקון הזה הוא חלק ממנה היא של המרת מקצוענות בפוליטיזציה בוטה; המרת תפיסה ממלכתית במשטר של "נאמנות"; המרת עיוורון צבעים באספקת שירותים ציבוריים לכלל האזרחים בהפיכת טובין ציבוריים (בהם גם ביטחון אישי) לשירות שרק מגזר מקורב או מחנה פוליטי מסוים יזכו ליהנות ממנו.
פגיעה אנושה בעצמאותה של מערכת המשפט; פוליטיזציה של הליך מינוי השופטים, ושל הליך הבחירה המסורתי של נשיא ביהמ"ש העליון, ושל היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה; הצעות לקיצוץ סמכויותיה של היועצת המשפטית לממשלה ואיומים חוזרים ונשנים לפיטוריה; הקרבת היומרה להתאמת פעילות המדינה לכללי המשפט הבין-לאומי; ויתור על ניהול עסקי מקצועי בחברות הממשלתיות וחתירה לניהול פוליטי שיאפשר חלוקת שלל למקורבים תוך פגיעה בכללי היסוד הבסיסיים לפעילותן. גם הכתמת המשטרה בפוליטיזציה ושינוי ה-DNA שלה הם חלק ממגמה זו.
המכלול המוצע הוא רוורס חד לדמוקרטיה, לכלכלה, לממלכתיות, לאיזונים ובלמים, למסד הארגוני עליו בנויה מדינה מתוקנת ומתפקדת. ממשלת "ימין על מלא" ושיטות "מפא"י על מלא". אלו שקבלו מרה ובצדק עשרות בשנים על הכרטיס האדום שהיווה את מפתח הכניסה הבלעדי לממסד, לשירות המדינה, למעגלי ההשפעה, לאפשרות ליהנות מהמשאבים המדינתיים - הגיעו לשלטון. אבל במקום להחליף את השיטה הפסולה, הם בסה"כ מחליפים את צבע כרטיסי הכניסה מאדום לכחול.
למרות שחלפו כבר עשרות שנים מאז, וניתן היה לקוות ולצפות שהתקדמנו כמדינה, שעשינו כברת דרך אל עבר מקום מתוקן וממלכתי יותר, שלמדנו משהו, במקום זאת האוחזים בהגה השלטון משעתקים פרקטיקה פסולה של הדרת קבוצות באוכלוסייה שלא חושבות כמוהם מכל מעגלי ההשתתפות בפרויקט המדינתי, תוך דה-לגיטימציה קשה שלהן. כל זאת במקביל ליצירת מארג שלם של הסדרים שמכוון כולו ליצירת מסלול ירוק רק למקורבים אליהם פוליטית, תוך פגיעה אנושה במערכות המקצועיות המתפקדות בממלכתיות, שיוכתמו בפוליטיזציה הרסנית על פי ההסדרים שבקנה.
השר יקבע את מי לחקור ובאילו מפגינים לטפל
המעגל השני הוא בחינת מהותו של התיקון המקודם וזיהוי השפעותיו. גם היום יש לשר סמכות להתוות את מדיניות המשטרה. ההקבלה המבוקשת בין סמכות שר הבט"פ כלפי המפכ"ל לזו של שר הביטחון כלפי הרמטכ"ל מוטעית. ההסדר בעניין הצבא מעוגן בחוק יסוד שנחקק ב-1976 כתולדה מהמלצות ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים שהתריעה על איים של אי בהירות ואי סדר ביחסים שבין הצבא, לממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל. ההסדר בעניינה של המשטרה לעומת זאת יסודו הוא בכלל בפקודה מנדטורית.
הבדל תהומי נוסף הוא שצה"ל פועל נגד אויבים מחוץ למדינה. המשטרה פועלת למען ובעד אזרחי המדינה. הללו - אנחנו האזרחים – איננו "אויב". התיקון גם חסר את הדבר הכי בסיסי: עיגון כתוב, מפורש, של כפיפות הכול, כל אזרח ואיש ציבור, לחוק ולדין. מדובר בתיקון לא בשל, שפוגע באכיפת חוק הוגנת ושוויונית, שמבקש לאיין את תחום החקירות והמודיעין נגד אישי ציבור ויביא לשגשוג של שחיתות ציבורית, שיזהם את תחומי החקירות, ההעמדה לדין והאכיפה בצבעים פוליטיים ויביא לריסוק האמון במשטרה.
אם החוק יעבור במתכונתו המוצעת, נתעורר מחר אל מציאות בה השר יוכל להחליט שמתפלל על הר הבית לא יורחק מההר אבל שמפגין מול בלפור כן; שמשטרה לא תעסוק באירועים של זריקת אבנים של יהודים על ערבים או של תקיפת חיילי צה"ל ע"י נערי גבעות, וכן תעסוק באכיפת צניעות במרחב הציבורי ובחקירות נגד אנשי אמנות ותרבות על הפרה לכאורה של הסדר הציבורי ושל פגיעה בביטחון הלאומי. עיכובים, מעצרים, טיפול במפגינים, צווי הריסה, שיטור מוטה, "סדר ציבורי" רק למקורבים והפעלת שיטור יתר כנגד יריבים פוליטיים. זה יתחיל במהגרים, בערבים, יימשך במתנגדים לממשלה שיתפסו כמתנגדי משטר, במפגינים, בארגוני חברה אזרחית, בכולנו.
משקרים לציבור כדי ליצור דחיפות מדומה
המעגל השלישי הוא הסתכלות על התהליך בו תיקון כזה מקודם כאינדיקציה נוספת לפסול שבו. הצעת חוק פרטית, פטור מחובת הנחה, ריצת אמוק ודיון מרתוני שלא באמת מאפשרים את בחינת השינויים הנחוצים ביצירת הסדר מסגרת כולל ומודרני לפעולת המשטרה. כאילו שמדובר במשהו דחוף שאי אפשר בלעדיו, כאילו שלא ניתן לממש מדיניות בלי זה ע"י השר. שקר והבל הבלים. הרי המשטרה מיישמת כל הזמן מדיניות ואין טענה שמפכ"ל מסוים נמנע מלקדם מדיניות של שר בט"פ כלשהו.
יוצרים דחיפות מדומה ואיום לפיו החוק הזה חייב לעבור טרם הרכבת ממשלה. למה? בגלל חוסר אמון של השותפים הקואליציוניים אלו באלו. שום דבר שמתחבר ולו באופן מקרי לאינטרס ציבורי אמיתי ולטובת אזרחי המדינה. כזבי "משילות" שמופרחים כבועות סבון ריקות; חוסר אחריות שלטונית וחוסר כבוד למסורת דמוקרטית; "מבצע חפיף" משטרי. משטרע מאוד.
>>> הכותבת היא המשנה לשעבר של היועץ המשפטי לממשלה