פעולת צה"ל בג'נין הייתה חשובה מבחינה מודיעינית ומבצעית. מדובר במבוקשים שכבר ביצעו ניסיונות פיגוע ושהיה לגביהם מידע מודיעיני, או כאלה שכוונתם הייתה לנסות להוציא פיגועים נוספים נגד חיילי צה"ל ואזרחי ישראל.
חיוני לפעול מהר במצבים כאלו. בעוד המבצע הממוקד בג'נין הסתיים בהצלחה מבצעית בכל פרמטר, שוב עולה כאן עניין "מעגל הקסמים" שעליו הרחבתי במאמר הקודם – זהו, למעשה, מעגל הסלמה שבו צה"ל נדרש לפעילות מעצרים יזומה ומוצדקת בכדי לסכל פיגועים. הפעילות מלווה בירי של צעירים, שחלקם אינו משתייך לארגון טרור מסוים. הדבר מוביל לחילופי אש ולצורך בתגובה נוספת של צה"ל. מספר ההרוגים בצד השני עולה, הלוויות מתסיסות ומלהיטות את הרוחות עוד יותר וכך חוזר חלילה.
הימים האחרונים מתאפיינים בשיח הולך וגובר על אודות מבצע "חומת מגן 2" ביהודה ושומרון. הכוונה למבצע צבאי נרחב שלא כל המטיפים לו מבינים עד הסוף את משמעויותיו ומתעלמים מהמציאות, שאינה דומה כלל לאותה מציאות שבגינה ישראל יצאה למבצע "חומת מגן" הראשון. אם כך, בואו נעשה סדר בנושא:
למבצע צבאי גדול ביהודה ושומרון יש שתי מטרות מרכזיות:
- פעולה התקפית ישירה מול ארגוני הטרור לשם השמדת יכולות, סיכול התארגנות של מחבלים והרחקת האלימות מאזרחי ישראל.
- יצירת חופש פעולה מבצעי שיאפשר פעולה רציפה משוללת אילוצים בכל רחבי השטח.
המחיר האסטרטגי של מבצע שכזה עבור ישראל הוא כפול:
- הגברת הביקורת הבין-לאומית (וגם הפנימית) שעלולה לערער את הלגיטימציה לפעולה ולהציף את הסוגיה הפלסטינית לשיח ולביקורת בין-לאומית (הלגיטימציה ביציאה למבצע "חומת מגן" הייתה גבוהה מאוד. ישראל יצאה למבצע לאחר מאות הרוגים ישראלים ועל רקע טרור עולמי – מצב שונה מהיסוד גם בהקשר זה, וטוב שכך).
- פגיעה חמורה בכוחות הביטחון הפלסטיניים. אם יפעלו נגדנו, הרי שמדובר בהכרעתם הצבאית, והיה ויניחו נשקם הם יתפסו כבוגדים ורבים מהם יערקו (עם הנשק) ויצטרפו ללחימה.
ניתוח המצב הנוכחי מעלה תמונה ברורה ולפיה אין שום דמיון בין המצב אז למצב היום:
- לישראל חופש פעולה מבצעי מלא בשטח.
- התארגנויות הטרור בשטחי יהודה ושומרון מנוטרות מודיעינית, ומטופלות לילה-לילה (ולעיתים לא רק בלילה כפי שראינו בג'נין). אלו האקראיות (המפגע הבודד) אינן משפיעות על הביטחון הלאומי הישראלי. יש לציין שאותם בודדים שואבים עידוד מאותה מציאות אלימה מתמשכת ומאותו "מעגל קסמים" אותו ציינתי קודם לכן.
- המציאות הגיאו-פוליטית אינה יציבה. אנו בעיצומו של עימות גלובלי שמגדיר את מדינות העולם למחנות (המחנה המערבי-דמוקרטי מול מחנה מזרחי אוטוקרטי). לשמחתנו, הסוגיה הפלסטינית אינה רכיב בשיח ובמתיחות, ואסור לנו לשרבבה לקלחת.
- תפקודם וקיומם של כוחות הביטחון הפלסטיינים מאפשרים את שרידות שלטון הרשות הפלסטינית, וזה אינטרס ישראלי. ריסוקם משמעותו סיכון ביציבות הרשות, ובעת הנוכחית קיומה של הרשות חיוני לאינטרס הישראלי, ללא קשר לנטייה פוליטית: עבור השמאל היא תשתית למדינה פלסטינית עתידית, ועבור הימין היא התגשמות האוטונומיה כפתרון יציב לכאורה המונע מדינה דו-לאומית.
מסקנות נדרשות:
- מבצע צבאי רחב היקף בכל שטחי יהודה ושומרון אינו נדרש. הוא עלול להזיק יותר מלהועיל. מבצע בעצימות גבוהה אך מוגבל לשטח מסוים (עיר או מחנה פליטים) הוא חשוב בתנאי שתכליתו המבצעית ברורה: מה רוצים להשיג? במי רוצים לפגוע? ומה מצב הסיום הנדרש?
- לא נכון לערב את עזה. הסטת האש לרצועה תביא לידי סבב אלימות חסר ערך אסטרטגי (לא ישנה דבר ביחס למצב הנוכחי). עזה מורכבת גם כך. אם היא לא מתערבת באש, בואו נשאיר אותה בחוץ.
- ניהול המערכה ביהודה ושומרון אינו טיפול של "זבנג וגמרנו", זהו ניהוג של מספר מאמצים בו-זמנית שיש להצטיין בכל אחד מהם: המאמץ המבצעי, מאמץ שימור מרקם החיים הכלכלי-אזרחי, מאמץ התיאום הביטחוני עם כוחות הביטחון הפלסטינים, מאמץ ההגנה על צירים, יישובים וקו הגדר הביטחונית. האיזונים הנכונים וניהוג קר ושקול יבטיחו חזרה למצב ביטחוני יציב.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן – מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, לשעבר ראש אמ"ן