הפיגועים אתמול (רביעי) בירושלים הם המשך ישיר למגמת האלימות הגוברת בזירה הפלסטינית. רבות דובר בתקופה האחרונה על תופעת הזאבים הבודדים – רובם המוחלט של הפיגועים בגלים האחרונים, וגם בזה הנוכחי, משתייכים לקטגוריה זו והאתגר המודיעיני במקרים אלו קשה במיוחד. לא כך הפעם. כאשר מדובר בפיגוע כפול של הנחת מטענים בלב עיר בישראל, סביר שלא מדובר בזאב בודד היוצא לפיגוע אלא בחוליית מחבלים המכירה היטב את השטח. האירוע יתוחקר, הלקחים יופקו, אך הפיגועים מזכירים לנו עקרון מוכר במקצוע הביטחון – גם הגנה מצוינת אינה הרמטית. למרות שהדם רותח, גם לאחר פיגוע כואב וקשה, אסור לאבד את קור הרוח, בדיוק כשם שאסור לגלוש לאיפוריה לאחר הצלחות מבצעיות.
הפיגועים אתמול אינם אירוע בודד, ולכן יש לנתח את המצב כחלק מהקשר רחב יותר של מציאות מורכבת ונפיצה. השטח מבעבע הרבה יותר ממה שנראה לעיתים לציבור הרחב. עלינו לראות בטרור אתמול בירושלים, כמו גם באירוע הברברי במהלכו חמושים פלסטינים חטפו את גופתו של טירן פרו ז"ל בג'נין – סימנים המעידים על התפרצות גדולה אפשרית בטווח הזמן הבינוני.
לאחר היום הקשה מאוד שחווינו אתמול, מפתה לעסוק במענה הטקטי לאירוע שבו אנו מצויים. איך להשיב את גופתו של טירן פרו הביתה (לשמחתנו הסוגיה נפתרה הלילה בערוצים דיפלומטיים וגופתו הועברה למשפחתו), איך לגמול מנה אחת אפיים למבצעי הפיגועים בירושלים? אבל דווקא כעת, זו מחויבותם של מקבלי ההחלטות לעסוק בסיכון הגדול יותר ולהיערך לקראתו. טקטיקה, יעילה ומשובחת ככל שתהיה, אינה תחליף לאסטרטגיה.
ישראל עומדת בפני צירוף נסיבות המגביר את הסיכוי לאינתיפאדה ייחודית ומשמעותית. אף שסביר שגם אם תפרוץ, היא תהיה פחות קטלנית מהאינתיפאדה השנייה, היא תהיה משמעותית כמו הראשונה בכל הקשור ליחסים בין ישראל למערכת הפלסטינית.
אל המגמות המוכרות מן העבר הצטרפו מגמות חדשות וישנם כמה נפצים שעלולים להבעיר את הזירה כולה. אלה הן שלוש המגמות המוכרות מהעבר:
- תופעת הצעירים המתוסכלים, המובטלים, המאוכזבים, שלא חשו על בשרם את חום הקרב של "חומת מגן". לצידם, אלו שהתאכזבו קשות מהמנהיגות הפלסטינית, שרואים בה מושחתת ומנוכרים לה. צעירים שאינם מזדהים עם שום תנועה לאומית פלסטינית, אלא רוצים משהו חדש. צעירים שכולנו נחשפנו לביטוי האלים שלהם בדמות "גוב האריות" , שהיה רק קצה הקרחון של תופעה רחבה בהרבה.
- החולשה הכרונית של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, חולשה המועצמת על ידי הביקורת הנוקבת של אותם צעירים מהסעיף הקודם. הביקורת הזאת יוצרת מאבק בין-דורי בתוך משפחות הפתח. באותן משפחות, לצורך ההמחשה, הצעיר מאוכזב מאביו או מאחיו הבוגר, אשר לתפיסתו בגד בעקרונות ההתנגדות ומשתף פעולה עם ישראל. רמזים לחולשה הזו הם, בין השאר, הקשיים הרבים של המנגנונים הפלסטיניים להחזיר במהירות את גופתו של טירן בג'נין, מה שהסתייע לבסוף לאחר אולטימטום ישראלי ונכונות להפעיל כוח. וכן, חוסר היכולת או הרצון של כוחות הביטחון הפלסטיניים למנוע את הירי לעבר המתפללים שנכנסו לקבר יוסף. אומנם מדובר רק בסימנים לחולשה, אך יש לראות בכך נורה אדומה לסיכון תשתיתי עמוק ליציבותם, ולתיאום הביטחוני עם ישראל.
130 משפחות תלויות בשרידותה של הרשות הפלסטינית, ארכיון | צילום: רויטרס - משבר מנהיגות ברשות הפלסטינית. אבו מאזן מגיע לישורת האחרונה של הנהגתו, ללא כל הישג באמתחתו. התפיסה שהוביל, של השגת השאיפות הלאומיות הפלסטיניות באמצעות תהליך מדיני לא אלים, קרסה לחלוטין. בעת דמדומים זו, חולשתו עלולה להביא לחולשה מבנית של הרשות הפלסטינית כולה. הסיכון העמוק הוא לאו דווקא קריסתה, קריסה זו היא בניגוד לאינטרס של מעל 130 אלף משפחות שמטה לחמן תלוי בה. הסיכון הוא בהשתלטות גורמי טרור אלימים עליה, כגון החמאס.
לצד מגמות אלו עולות שתי מגמות חדשות ומסוכנות:
- תחושת הסולידריות הגואה נוכח המציאות האלימה ברחבי השטח ולקראת ממשלה חדשה בישראל. המומנטום של האלימות יוצר גל הזדהות וגאווה, והאיום כפי שנתפס על ידם מעידן של ממשלה חדשה וניצית בישראל מובילים להתלכדות סביב הדגל וכמיהה לאיחוד המערכת הפלסטינית מול "האויב". התלכדות מעין זו, אם תצליח להוציא את הרחוב הפלסטיני מהשאננות והעייפות שרבצה עליו בשנים האחרונות, תביא להתקוממות רחבה.
- גיבוי בין-לאומי והעלאת הסוגיה הפלסטינית בזירה הפלסטינית. דומה היה כי בשנים האחרונות הקהילה הבין-לאומית מאסה בסוגיה הפלסטינית והזניחה אותה. המגמה האחרונה של אלימות גוברת, קל וחומר אם תתודלק על ידי צעדים של הממשלה החדשה שייתפסו כקיצוניים על ידי הקהילה הבין-לאומית, יכולה להוביל לגל חדש ועצים יותר של מחאה אנטי-ישראלית בעולם. תחושת גיבוי בין-לאומי זו היא מדרבן נוסף שיכול להעצים תופעות שממילא קיימות בשטח ונסקרו לעיל.
חמש המגמות האלו, שדי בהתלכדותן כדי לייצר סופה קשה של אלימות, הן לא דבר חדש. החידוש הוא שהתלכדות מגמות אלו עם מאיצים יובילו אותנו מהתמודדות עם "סופה טרופית" של אלימות (גל טרור), להתמודדות עם "שינוי אקלים" של אלימות (אינתיפאדה שלישית). בין המאיצים האלו יש להזכיר את הראשי והראשון, הר הבית. מדובר בנקודה הרגישה ביותר במזרח התיכון. רגישותה נובעת מכך שהיא הנקודה שמחברת מאבק פוליטי למאבק דתי. כאשר חיכוך אלים הופך למלחמת דת, הוא נוטה לצאת משליטה מהר מאוד, להפוך לאלים יותר ומסוכן יותר. ברחוב הערבי מתרוצצת שמועה שמדינת ישראל רוצה לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולהפוך אותו לאזור פולחן יהודי. כלומר, לייצר הסדר בהר הבית שמזכיר את ההסדרים במערת המכפלה בחברון. לפיכך, כל שינוי שיבוצע בהר עלול להיתפס כהוכחה לתיאוריית הקונספירציה הנ"ל. אם זה יתחולל, אנו עלולים לראות התלכדות אלימה של כל הרחוב המוסלמי, כולל של ערביי ישראל.
מאיץ נוסף הוא צבר החלטות קטנות, לכאורה, שמשקלן המצטבר עלול לעבור מאסה קריטית ולייצר מאיץ על. למשל, החיבור של שינוי מעמד שטחי C, במה שיכול להיתפס כתחילת יישום של סיפוח בפועל של שטחים, בתוספת תיקון לחוק ההתנתקות שיאפשר הקמת מאחזים בחומש ובצפון השומרון. כל זאת, עם חיבור לשינוי תנאי כליאתם של אסירים ביטחוניים פלסטיניים בישראל. כל אלו ביחד עלולים להצטרף לנפץ מערכתי גדול כמו הר הבית. יש פה לחיצה על כל הנקודות הרגישות במערכת הפלסטינית בו-זמנית.
המענה הצבאי צריך להיות חד, תקיף, ממוקד ורציף, תוך שימור תיאום ביטחוני ומרקם חיים אזרחי לבלתי מעורבים בטרור. לא כדאי לנו להשלות עצמנו בפתרונות קסם כגון מבצע צבאי בעזה שירתיע את חמאס מלדרבן לאלימות. פתרון זה יחבר את רצועת עזה לסבב האלימות מהר יותר ובעיתוי גרוע למול הצורך למקד מאמץ ביהודה ושומרון. גם הגעגועים ל"חומת מגן" כפתרון הקסם, הם מקסם שווא. "חומת מגן" בוצעה כאשר לא היה חופש פעולה מבצעי בערים הפלסטיניות והרשות הפלסטינית עצמה הצטרפה לארגוני הטרור נגדנו. זה לא המצב היום. יש להניח שדווקא מבצע צבאי נרחב ביותר ידחוף את ארגוני הביטחון הפלסטיניים להילחם בצה"ל. אין ספק, הם יוכרעו. הכרעתם תערער את שליטת הפתח ברשות הפלסטינית ותאיץ את ההשתלטות של חמאס, או ארגוני טרור גרועים ממנו, על הרשות הפלסטינית – ומכאן לאינתיפאדה שלישית הדרך קצרה בהרבה.
ונקודה אחרונה לסיום – הידרדרות לאינתיפאדה שלישית אינה גזירת גורל. האשמה מוטלת אולי על הפלסטינים, אבל האחריות לשמור על ביטחון ישראל היא עלינו. חזון אסטרטגי ומדיני ארוך טווח דרוש בכדי להבטיח שישראל תיזום ולא תיגרר, שאם עימות רחב היקף יכפה עלינו שנדע להכריע אותו באופן תכליתי ובגיבוי בין-לאומי ואולי יותר מכול – בכדי שאם ניתן למנוע עימות שכזה נדע בינינו לבין עצמנו שעשינו הכול לשם כך. ישראל חזקה מספיק בכדי לקחת את גורלה בידיה ולא לאפשר לאף גורם חיצוני, בטח לא הפלסטינים, להכתיב לה אותו.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS