עם קבלת המנדט מהנשיא לפני כחודש, ב-13 בנובמבר, אמר ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו את הדברים הבאים: "בכוונתי לפעול יחד כדי להגדיל את מרחב ההסכמה בתוכנו. גם אם ישנם בין חלקי העם חילוקי דעות בנושאים מהותיים, יש די הותר נושאים שסביבם הרוב המכריע יכול להתאחד ולהסכים. אחים אנחנו, נועדנו לחיות זה לצד זה". היה זה המסר הכי פייסני שאפשר להעלות על הדעת ממי שניצח את מערכת הבחירות, וחזר מאי המתים האופוזיציוני בניגוד לכל התחזיות ביום שהוגלה לשם, אחרי 12 שנות שלטון רצופות.
אלא שזריקת החבל – האמיתית והכנה או הרטורית גרידא - לעבר המחנה השני לא עלתה יפה. ראש הממשלה ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד ושר הביטחון ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ הבהירו כי למרות ש"ישראל לפני הכול", הם לא יישבו עם ראש ממשלה שמואשם בפלילים. ישראל לפני הכול אבל לא לפני הערכים, לא לפני החשש שירומו שוב, לא לפני החשש שיתרסקו אלקטורלית אם יצטרפו למי שנחשב לדמון בעיני מחנה שלם.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
64 המנדטים שהושגו בבחירות לגוש הימין (מלא-מלא ועוד פעם מלא) היו אמורים להפוך את מלאכת הרכבת הממשלה לטיול בפארק. חודש וחצי מאז שנסתיימו הבחירות וכבר ברור, שזה מתקרב יותר לסיור בבוץ טובעני כשהממטרות פועלות בדיוק בזמן שנתניהו מנסה להגיע ליבשה. אין דרך אחרת לתאר זאת: השותפים הקואליציוניים העתידיים של נתניהו ממררים את חייו, לוחצים, סוחטים, דוחפים, מאיימים ומציפים במו התנהלותם את השאלה המתבקשת: מי ינווט באמת את הממשלה הבאה?
למגינת לבם של שרי הליכוד שכוססים ציפורניים וממתינים למוצא פיו של ראש הממשלה המיועד, האחרון יכול לבוא בטענות רק לעצמו. את חוסר האמון והחשדנות של שותפיו הוא הרוויח ביושר. הם לא סומכים עליו, כי הם יודעים שהסכם "רזה" – רק עם תפקידים ובלי סעיפים מוסכמים – הוא אות מתה שנתניהו ימרח כמו דיו רטוב. ואז, לכו תפרקו ממשלה. הם יודעים שזה לא יקרה ורוצים ערבונות כאן ועכשיו.
וכך יצא שהחשדנות וחוסר האמון התחלפו בתיאבון לא בריא, שלא לומר חזירות. קשה היה שלא להבחין שהחוקים הראשונים של הכנסת ה-25 - כולם כאחד - פרסונליים: "חוק בן גביר" (הענקת סמכויות לשר לביטחון הלאומי המיועד), "חוק דרעי" (שיקבע שרק מאסר בפועל ימנע כהונה כשר), "חוק סמוטריץ'" (שיאפשר כהונה של שני שרים במשרד ממשלתי אחד), או כמובן "חוק נתניהו" (שימנע מ-4 חברי כנסת למרוד ולהתפצל מסיעה). לא דיור ורווחה אלא סידורי עבודה, לא קשישים ונכים אלא סמכויות וג'ובים.
אבל מילא זה - הרי ממשלה צריכה לקום ואפשר לדון בכל אחד מהחוקים לעומק, בהנחה שלא הייתה בהילות להעביר את רובם. ההסכמים הקואליציוניים, ובעיקר אלו מול יהדות התורה שחשף עמית סגל, הראו עד כמה לחרדים יש רצון לטרוף את העולם, ולא משנה אם זה כשר. עצם העובדה שהדרישות הללו הועלו, ושנוסחו על טיוטת הסכם, מלמדת על עומק החרך התודעתי שנוצר אצל נתניהו. בעבר, גם את החרדים הוא היה מגלגל מהמדרגות מהדרישות ההזויות. במקום, בישראל של 2022 ראש ממשלה מיועד, בפעם השישית, אמר משפט שנשמע כאילו נכתב ב"פולישוק": "יהיה חשמל בשבת ויהיו חופי רחצה לכולם". מה הצעד הבא? "יהיו מים בברזים ויהיו מעברי חצייה"? "יהיה אור ביום ויהיו עמודי תאורה בלילה"?
נתניהו ירכיב את הממשלה לבסוף והיא תתחיל לנוע. הכיוון ייקבע במעשים. אבל מה שכן הצליחו לעשות כבר כיפופי הידיים והחשדות הפנימיים בתוך הממשלה המסתמנת זה להעיר את האופוזיציה הבאה. לפיד, גנץ ומיכאלי סיימו את הבחירות האחרונות כשהם מוכי תדהמה, מתקשים לייצר סדר יום וחוככים בדעתם איך יצליחו להכניס משפט תגובה לתקשורת שהפסיקה להתעניין באבחה אחת. ואז בא אבי מעוז עם סמכויותיו המופרזות, ומשם – הופ – נולדה אופוזיציה בישראל.
בכירים בליכוד מביעים בשיחות סגורות (ואם מדובר בדוד ביטן, אז גם בשיחות פתוחות) את אכזבתם הרבה מאופן ניהול המו"מ הקואליציוני. "לא רק שאפשרנו לכולם להכתיב לנו את התנאים, אלא גם חיברנו בין פלגי האופוזיציה, הפחנו בהם חיים", הם אומרים, ובצדק גמור. בשבועות האחרונים מתפתחת תנועה של מחאה, שאפשר להניח שתלך ותגדל. אם ה"גשרים" נכבשו עד כה בידי פעילי מחאת בלפור ואור-לי ברלב, המגפון שבו היא צועקת והטלפון שבו היא מצלמת לנו שיעורי אזרחות דמגוגיים, עכשיו הכבישים יתמלאו באנשים שמבינים שרק דרך השטח הם יוכלו לערער את אמות הסיפים של הממשלה הנכנסת. כפי שהוכיחה כבר המחאה החברתית ב-2011, נתניהו חושש מזה הרבה יותר מכל פיליבסטר בכנסת. לזה, יותר מכל פעילות פרלמנטרית, יהיה פוטנציאל אמיתי לפרק את הפאזל הממשלתי שהוא בונה בימים אלה – וספק אמיתי אם אלו החלקים שבאמת רצה.
