במצרים העתיקה קבועי הזמן היו 10 ימים - 8 ימי עבודה ויומיים חופש. בעולם שאליו נולדנו אנחנו סופרים את הזמן בימים, שבועות וחודשים. אצלי הוא היה 4 שנים.
חודשים לפני המועד וההתרגשות כבר הורגשה בכל הנימים והגידים. די היה במילה "מונדיאל" כדי להלך עליי קסם, לשכר אותי ולהכניס אותי, הקטן מירושלים, לתוך עולם מופלא שיחדור לי לחלומות וישתלט עליהם - שהרי זו הייתה דרכי להירדם בלילות - להריץ משחקים שלמים בראש ובדרך לפנטז על עצמי כובש ומוביל את הנבחרת שלי לגמר. ומעל הכול, הטקס הקבוע בדימיון שלי, כשאני מניף את הגביע המוזהב, מרגיש כמעט כמו משה שמניף את עשרת הדיברות.
בילדותי הכרתי בעל פה את כל הזוכות לאורך השנים, זכרתי שמות שחקנים של נבחרות שלמות, בלעתי בשקיקה כל מילה שנכתבה בעיתונים במהלך החודש הקסום הזה ובעיקר - צפיתי בכל דקה ששודרה.
לכל נבחרת היה את התפקיד הברור שלה בעולמי. ברזיל הלהיבה, מערב גרמניה הפחידה, הולנד ריגשה אותי. עם זאת, הייתה נבחרת אחת שפשוט אהבתי בכל הלב, והאמת היא שזה כך עד היום. ככה זה כשהמונדיאל הראשון האמיתי שלי היה מקסיקו 86. גיל 10 הוא בדיוק הזמן לגבש את הזהות הפוליטית והספורטיבית שלך.
על במת העולם שלי הפציע אדם שקל להזדהות איתו - מעין אנטי-גיבור, נמוך, שמנמן עם יכולות לא אנושיות שהקסים אותי מהרגע הראשון שנחשפתי אליו. סיפור האהבה שלי עם מראדונה נמשך מאז ועד היום, וכך גם עם נבחרת ארגנטינה.
בין מונדיאל אחד למשנהו, הבטחנו חבריי ואני שמתישהו נגיע לשם - בדרך זו או אחרת. בעוד זמן קצר אני אגשים את חלום הילדות שלי ואגיע לקטאר. הרי חלומות צריך להגשים.