הטור הזה נכתב אחרי חצות, אבל אף אחד לא מתכנן לישון הלילה במרוקו. מחלון החדר נשקפים המוני האוהדים, עטופים במדים האדומים עם הכוכב הירוק, רוקדים ושרים. על לישון אין מה לדבר: חצוצרות, זמבורות, צופים, צפירות מכוניות והמוני גרונות שרים. זה הפסקול של מרקש.
- לראשונה אי פעם: מרוקו העפילה לרבע גמר המונדיאל
- שחקני מרוקו חגגו עם דגל פלסטין, חמאס בירכו על הניצחון
כולם מגיעים לכאן, לשדרות מוחמד השישי, בלב העיר. זורמים לכאן כבר שעות, מאושרים, מאוחדים כמו שרק כדורגל יודע לעשות. זה נראה כמו הפנינג המוני. אנשים מכל הגילים. משפחות שלמות, 3 דורות, לעיתים אולי יותר. כולם עטופים בדגלים, אפילו כלבים. הערבית מתערבבת בצרפתית, אבל השפה היא אחת: אושר בל-יתואר.
יש כאן נוכחות בולטת במיוחד של נשים. מבוגרות, צעירות, חברות שבאות בגפן, צובעות את דגלי הדגל על פניהן. בחלק מהמקומות הן מובילות את השירה, מתחרות בגברים ויכולות להם. חלקן עם בגדים קצרים, יושבות על חלונות רכבים, משוחררות ובעיקר מרגישות שוות לחוגגים הזכרים שלידן.
"אני כל-כך מאושרת, שאי אפשר לתאר את העוצמה", אמרה לי נעימה, מדי פעם רוקדת ושרה מולי, כמעט דומעת מהתרגשות. "אללה הביא את הניצחון, ובעזרתו גם ניקח את הגביע. כמו שלא חלמנו להגיע לרבע הגמר, כך כולם יופתעו כשנניף אותו". ניכר שהיא מאמינה באמת ובתמים שזה אפשרי. אוהד אחר, מפוקח יותר, אומר לי שאפשר לעבור את פורטוגל ורונאלדו: "במונדיאל הקודם הפסדנו רק 0-1, עכשיו ננצח". אבל ברזיל, הוא מודה, חזקה יותר.
אבל זה מזמן לא רק כדורגל, זאת לאומיות ובעיקר גאווה לאומית. זאת מדינה ערבית שיכלה לאחת הגדולות ביותר בעולם, מביטה ללא רגשי נחיתות באלופת עולם לשעבר. אף אחד כאן לא רוצה להקיץ מן החלום הזה. "נשארנו המדינה הערבית היחידה", אומר לי מוחמד. "זה כבר לא רק אנחנו. אנחנו מייצגים את העולם הערבי כולו". וזה נכון.
מהרגע הראשון בקטאר, יכולת לחוש שהפעם זה אחרת. המזרח התיכון ניצח. סעודיה, כמו איראן, מרוקו לצד תוניסיה. הן שלטו ביציעים, הביטו במערב ללא רגשי נחיתות. אבל על כר הדשא הן אט-אט חזרו למקומן הטבעי. אחרי שההפתעה הגדולה, סעודיה, הפסידה והודחה, מרוקו נותרה היחידה. ציפיות של מאות מיליונים על כתפיה.
כמה שעות לפני כן, במרכז העיר העתיקה, ג'אמע אלפנאר, כבר הגיעו אלפים כדי לצפות במשחק על מסכי ענק. הלחץ היה מטורף, התגובות בהתאם. ככל שהדקות נקפו, נראה היה שהאמונה שאפשר לעשות כאן משהו - גברה. הר הגעש החל להשמיע קולות מבטן האדמה בהארכה, בפנדלים הוא כבר נפער, ובאחרון - התפרץ באחת, והלבה עפה לכל עבר. הריקודים ברחובות, זרים שמתחברים ומתחבקים, הידיעה שהם עלו על המפה העולמית.
ורק אליי מתגנבת מחשבה קצת עצובה, על כך שהחוויה הזאת, המופלאה, כמעט שמיימית, נחסכת מאיתנו הישראלים. אתה מביט בהם, בשמחה האין-סופית, באושר הטהור והאדיר הזה, ורוצה קצת מהטוב הזה גם עבורנו.
