הרוחות סוערות סביב "פסקת ההתגברות". יש הסבורים שמדובר בגביע הקדוש של תנועת הנגד לאקטיביזם השיפוטי, ויש הסבורים שמדובר בכוס תרעלה. היסטריה אינה הלך נפש נוח לקבלת החלטות בנוגע לכללי המשחק, כפי שהשאלה אם לשלב מצלמות VAR בשיפוט כדורגל אינה תלויה בשאלה איזו קבוצה אוהדים. נראה שההיסטריה בנושא נובעת במידה לא מועטה מהשתייכות מחנאית.
מערכת המשפט הישראלית ניכסה לעצמה סמכויות חדשות בזו אחר זו לאורך העשורים האחרונים, אין על כך מחלוקת עובדתית. הנושאים הנחשבים שפיטים הורחבו, זכות העמידה הפכה לנחלת הכלל, בוצעה התערבות גוברת בסבירות שיקול הדעת של שרי הממשלה וכמובן - יש מאין הופיעה הסמכות לפסול חקיקה של הכנסת. ממש כבעלילות הברון מינכהאוזן שהרים את עצמו מציציות ראשו, לאחרונה בג"ץ אף קיבל, ולו עקרונית, את הרעיון לפסול את חוקי היסוד עצמם שהסמיכו אותו מלכתחילה למלאכת השפיטה.
יותר ויותר סוגיות ערכיות, רעיוניות, חברתיות ופוליטיות מוכרעות בבית המשפט, בפורום לא נבחר ולא דמוקרטי, במקום בכנסת. האם לתקצב מיגון כיתות? האם לפטר שר? האם מסתננים יורחקו? מי יהיה יו"ר הכנסת? האם צה"ל יבצע סיכולים ממוקדים? מה ייחשב לגיור והאם אזרחי אוקראינה יוכלו להיכנס לישראל ללא מגבלה? אלו אך דוגמאות ספורות לשאלות שבדמוקרטיה חייבות להיות מוכרעות בבית הנבחרים על ידי שליחי הציבור.
כל אזרח יכול להשלים עם מדיניות שהוא לא מסכים איתה, ובלבד שיש הסכמה על מנגנון ההכרעה ואמונה ביכולת לשנות את ההכרעה. החברה הישראלית מעולם לא הסכימה להעביר סמכויות בלתי מוגבלות לבית המשפט וגם אין זה ברור איך מצופה מאזרח לשנות את המדיניות שקבע בית המשפט. זהו מצב שיוצר אי-נחת, בלשון עדינה.
ללא קשר לעמדת כל אחד מאיתנו בשאלת הפונדקאות, לדוגמה, אנחנו חייבים כחברה להסכים על עצם מנגנון ההכרעה. נוסח הסדר הפונדקאות בישראל עוצב בידי בית המשפט ומעולם לא אושר בכנסת. ניתן להבחין שמדובר בתוצאה בלתי סבירה שנובעת מכללי משחק לא דמוקרטיים, בין אם אנחנו מסכימים ערכית עם החלטת השופטים ובין אם לאו.
פסקת התגברות לבדה לא תשיב את האיזון לרשויות המדינה. בית המשפט יפסול הרבה יותר חוקים, שכן הביקורת תופנה לכנסת שמוזמנת "להתגבר". הפסקה תיעקף באמצעות צווי ביניים ותזמון מתן פסקי הדין לפי המצב בכנסת ותינתן בזאת הסמכה בחוק יסוד לסמכויות החוקתיות של בית המשפט. המענה צריך להיות שינוי שיטת בחירת השופטים לשיטה המקובלת במערב וחקיקת 'חוק יסוד-החקיקה' מקיף שיש בו מקום גם למנגנון התגברות ברוב רגיל, וברוב רגיל בלבד. יש מסה קריטית בציבור, ממחנות שונים, בעד הסדרה. מספיק לחזור להתבטאויות סביב יוזמת חקיקת חוק יסוד החקיקה בכנסת היוצאת כדי להתרשם. כמובן, בתקווה שלא חזרו בהם אותם דוברים מחמת חילופי העונות.
כל אזרח צריך לתהות מדי פעם כיצד מבחינים מהי "זכות" ומי צריך להכריע מה גובר? זכותו של מי גוברת בכל שלב משלבי הוראות הפתיחה באש? האם יש לי זכות לתאגיד שידור ציבורי ולכן לממשלה אסור לסגור אותו? האם הזכות של מסתנן גוברת על הזכות של הרוב ועל כן יהיה אסור להשיבו ב"החזרה חמה"? ואפילו אם נסכים כולנו על זכות מסוימת - אין זכות מוחלטת. אפילו הזכות לחיים נדחית במקרי קצה. מתברר שהשאלה היא מי מחליט? בדמוקרטיה פרלמנטרית התשובה היא שבשאלות הליבה אלו האזרחים באמצעות נציגיהם.
מדובר באתגר גדול והציבור חייב לדרוש מנבחריו לעמוד בו ללא דיחוי. למען החירות הפוליטית של אזרחי ישראל, למען יציבות עתידה של מדינת ישראל וכן, גם למען מערכת המשפט.
>>> עו"ד דוד פטר הוא חוקר במחלקה המשפטית בפורום קהלת