אף כי חלפו למעלה משבועיים מאז מותה הטרגי של הצעירה האיראנית מהסא אמיני לאחר מעצרה בידי "משמרות הצניעות", המחאות העממיות שפרצו בעקבות מותה מסרבות לדעוך. אם בסוף השבוע שעבר נראה היה כי חלה דעיכה מסוימת בהיקף ההפגנות, הרי ששובם של הסטודנטים לאוניברסיטאות בראשית אוקטובר בתום חופשה בת מספר ימים הביא להסלמה מחודשת במצב.
- מיוחד - מצלמת חדשות 12 עם המפגינים בטהראן
- המחאות באיראן: סטודנטים ומרצים הוחזקו בכוח במעונות
- סארינה בת ה-16 ופארסה בן ה-18: פני ההרוגים במחאות באיראן
בשונה מגלי המחאה, שפרצו באיראן בשנים האחרונות והתמקדו בדרישה לשיפור כלכלי, לובשת מחאת 2022 אופי פוליטי ואנטי-ממסדי מובהק, תוך קריאת תיגר על עצם קיומו של שלטון אנשי הדת. המפגינים אינם מסתפקים בדרישה לביטול חובת הרעלה, להפסקת פעילותם של "משמרות הצניעות" או אף להרחבת חירויות הפרט, אלא מערערים על הסדר הפוליטי הנוכחי. עמדה זו ניכרת היטב בסיסמה "אישה, חיים, חירות", שהפכה לאחת הסיסמאות הבולטות במחאה ומבטאת את השאיפה לשינוי הסדר הקיים. ההקצנה הניכרת מגל מחאה אחד למשנהו – הן בדרישות המפגינים והן בגילויי האלימות - אינה מפתיעה לנוכח החרפת הייאוש והתסכול בקרב הציבור. העיתונאי והפרשן הפוליטי האיראני אמיר מוחביאן כבר הזהיר לאחר מהומות הדלק שפרצו בנובמבר 2019, שהחברה האיראנית יושבת על "פצצה חברתית" העלולה להתפוצץ בכל רגע.
חרף הדיכוי הנמשך מצד השלטונות, שגבה עד כה קרוב למאה הרוגים, נראה שאין ביכולתו של המשטר למנוע את המשך המחאה. בתוך כך, ממשיך המשטר להתבצר בעמדותיו ואינו מבטא כל כוונה לשנות את מדיניותו, במיוחד בנוגע לסוגיות כמו הרעלה, המהווה אחד מסמליה המובהקים של הרפובליקה האיסלאמית. בנאום טלוויזיוני ב-28 בספטמבר שב הנשיא אבראהים ראיסי והאשים את אויבי איראן, ובראשם ארצות הברית, בעידוד המהומות בארצו, והדגיש כי יש להבחין בין מחאות חוקיות ל"התפרעויות" המסכנות את חיי האזרחים. ראיסי לא שלל אומנם דיאלוג עם הציבור בנוגע לאופן מימוש חוקי המדינה, אך הבהיר כי דיאלוג כזה אינו יכול להתנהל ברחובות.
דברי הנשיא משקפים במידה רבה את המלכוד בו נתון המשטר האיראני. מענה לדרישות הציבור מחייב סטייה מערכי המהפכה ושינויים – ולו מוגבלים – במדיניות המשטר. אלא שסטייה כזו נתפשת בעיני המשטר כהפגנת חולשה, שעלולה להגביר אף יותר את הדרישה לוויתורים נוספים ביחס להרחבת החירויות האזרחיות והפוליטיות באופן שיסכן את יציבותו. שלטונות איראן למדו היטב את הלקח של השאה האחרון, מוחמד רזא פהלוי, שניסיונותיו להפיג את המתח הפוליטי בסוף שנות ה-70 באמצעות צעדי ליברליזציה מוגבלים רק הוסיפו שמן על גלגלי המהפכה.
מן הצד השני של המתרס, ספק אם יש בשלב זה ביכולתם של המפגינים לערער את יסודות המשטר ולהציב אתגר מיידי על יציבותו. חרף הקשיים ממשיך המשטר לשמר בידיו כמה עוצמות שיכולות לסייע לו לצלוח את המשבר. ראשית, הוא אוחז באמצעי דיכוי משמעותיים ויעילים, שבחלקם טרם השתמש עד כה. שנית, הוא עדיין נהנה מתמיכה משמעותית בקרב מנגנוני הביטחון ואכיפת החוק, ובראשם משמרות המהפכה הנאמנים לו ותלויים בו. כמו כן, האליטה הפוליטית השלטת מצליחה בשלב זה לשמור על לכידות פנימית. בשונה מהאליטה של השאה, שקיימה קשרים הדוקים עם המערב ויכלה למצוא לעצמה מקלט פוליטי וכלכלי מחוץ לאיראן, לאליטה השלטונית של הרפובליקה האיסלאמית אין דרך אחרת אלא להילחם על השלטון. שלישית, המשטר עדיין נהנה מתמיכה, פעילה או סבילה, מצד קבוצות חברתיות שונות, שחלקן נאמנות לו מסיבות אידאולוגיות ואחרות תלויות בו מבחינה כלכלית.
יתר על כן, בקרב הציבור האיראני עדיין ניכר חשש מפני שינוי מהפכני שיוביל לכאוס פוליטי. בראייתם של איראנים רבים, החלופה למשטר הקיים עלולה להיות גרועה אף יותר, כפי שהוכיחו אירועי "האביב הערבי" בעשור האחרון. גם היעדר הנהגה מאוחדת למחאה עשוי להקשות עליה לגבש יעדים ברורים, לקדם דרישות מוגדרות מול השלטונות ולהציג חלופה לסדר הפוליטי הנוכחי.
ניתן להצביע על כמה התפתחויות שעשויות בכל זאת לשנות את מאזן הכוחות לטובת תנועת המחאה. ראשית, התרחבות המחאה מעבר לצעירים ילידי שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21, עליהם היא מתבססת באופן כמעט בלעדי. הצעירים והצעירות בני "דור ה-Z" הם נושאי הדגל של המאבק למען חירויות פוליטיות ואזרחיות. עם זאת, הישארותן של שכבות חברתיות נוספות מחוץ למעגל המחאה מקשה על גיבושה של קואליציה חברתית כלל-ארצית נרחבת, שהיא תנאי הכרחי לקידום שינויים פוליטיים. שנית, הצטרפות מגזרים חברתיים נוספים למעגל המחאה, שביכולתם להשבית מגזרים כלכליים חיוניים, כגון תעשיית הנפט, כפי שארע במהלך המהפכה האיסלאמית. שלישית, בקיעים בצמרת הפוליטית והביטחונית באיראן וסירוב מצד חלק מכוחות הביטחון ליטול חלק בדיכוי. כל אלה טרם התרחשו.
אף אם יצליח המשטר לדכא את גל המחאות הנוכחי, ניתן לצפות לגילויים נמשכים של מרי אזרחי, כגון: הסרת רעלה במרחב הציבורי, הפגנות ושביתות באוניברסיטאות, שביתות מסחר נקודתיות, כתיבת סיסמאות אנטי-ממסדיות במרחב הציבורי וקריאות בגנות המשטר מצד אזרחים. בהיעדר פתרונות מעשיים לדרישות הציבור והמשך ההתעלמות מתהליכי העומק הדמוגרפיים, החברתיים והתרבותיים המתחוללים באיראן, עלולה איראן לגלוש ל"מצב מהפכני" מתמשך. מצב זה עשוי להימשך אומנם לאורך זמן, אך משמעותו היא שחיקה נוספת בלגיטימציה המצומצמת ממילא של המשטר והפיכת המחאות לתכופות יותר, לאלימות יותר ולקיצוניות יותר עד כדי הצבת איום של ממש על עצם שרידותו. זאת, במיוחד על רקע העיסוק הגובר בשאלת הירושה ברפובליקה האיסלאמית, לנוכח גילו המתקדם של המנהיג ח'אמנאי בן ה-83 והדיווחים המתרבים על מצבו הבריאותי המתדרדר.
>>> ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וממרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב