האם אנו מאבדים את ערך הניצחון והשליחות למען המדינה? זה היה בוקר ככל הבקרים, שקט של יום שבת, שמיים כחולים מעל, יום הכיפורים. עמדנו כמה חברים זה לצד על המדשאה בקיבוץ, ולא ידענו שמהיום הזה והלאה ישתנו חיינו. שעות ספורות לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים והכול התפוצץ לפתע - האימה הטריפה את הדעת, זעקות הכאב חדרו עמוק ללב, ואני המשכתי עם חבריי קדימה מול אש תופת המכלה כל העומד בדרכה. חבריי נפלו בזה אחר זה לצידי, ואני יודע שאין אחרים במקומי.
אובדנם השאיר כאב גדול על לוח ליבי, אותו אני נושא עד היום עמוק בזיכרוני ומספר אודות סיפורי הגבורה והניצחון שנים קדימה ועד היום כמסר לדורות הבאים. בכל פעם מחדש אני חש כיצד אובדנם צורב את ליבי צריבה שהפכה ברבות הימים לגאוות ניצחון עצומה המעידה כיצד הודות ללוחמים אלו אנו ממשיכים לחיות את חיינו בבטחה במכורתנו הקטנה והאהובה.
את מלחמות ישראל לא ניצחו הגנרלים
את מלחמות ישראל ניצחו החיילים והמפקדים הזוטרים בשטח - מפקדי הכיתות, המחלקות, הפלוגות ומפקדי הגדודים. אלו שנלחמו במצבי קיצון, בערפל הקרב ובחוסר ודאות. חבריהם נפלו לידם, והם המשיכו. הם הבינו שאין אחרים במקומם, הם הבינו שאם לא יעמדו כחומה בצורה למול האויב, לא יהיו אחרים שיעשו את המלאכה, לא יהיו אחרים שישמרו על משפחתם ועל מולדתם.
הם נלחמו בחירוף נפש, באומץ לב, לצד ערבות הדדית, כאשר בפועל רבים מהם נותרו מאחור ולא שבו לא לביתם בשלום. בזכות הלוחמים הנועזים הללו ניצחנו במערכות ישראל, הודות להם אנו חיים היום במדינת ישראל. הם הראו דוגמה אישית ומקצועית, ובמעשיהם היו יושרה ואמת, נחישות ודבקות במשימה. הלכידות, הרעות והערבות ההדדית איש לרעהו היו נר לרגליהם, והם האמינו בצדקת הדרך – אהבת המולדת, ערך השירות, ההבנה שאין לנו מדינה אחרת לחיות בה, המוכנות לתת לחברה ולמדינה, ולא רק לקבל ממנה. הודות לחבורה זו ניצחנו במלחמות ישראל, ובמותם ציוו לנו חיים – והזכות לחיים במדינתנו הקטנה והאהובה זקופה לזכותם לעד.
מאז ועד היום זרמו מים רבים בגדות הירדן, גדל דור חדש אשר לא ידע את יוסף, דור שרבים ממנו שואלים: 'מה יצא לנו מזה?', קודם לפני ששואלים: 'מה אנו יכולים לתרום למדינה?'. דור שברובו אינו מכיר את המורשת, נופי המדינה ושביליה מאז הקמתה, דור שרובו אינו מכיר את המילה ״שליחות״ וערך "הניצחון", דור שהמוטיבציה שלו ללכת לשירות קרבי פחתה בעשרות אחוזים. כיום ההולכים לשירות הקרבי בצה"ל – רובם מהפריפריה ומעוטי מעמד חברתי־כלכלי איתן. באותה נשימה, תופעת ההשתמטות מגיוס לצבא הולכת וגוברת. משאת נפשם של רבים מהדור הצעיר היא להגיע ליחידת המודיעין 8200; זו המטרה ושיא השיאים של ההצלחה. דור שרבים ממנו אינו רוצה ללכת לקורסי פיקוד ובוודאי שלא לחתום לשירות קבע ארוך. דור שרבים ממנו אינם מתעניינים במורשתה ובגורלה של המדינה, ובורותם מרקיעה שחקים. דור שרבים מהוריו מצפים שאחרים יסכנו את חייהם במלחמה, ולא בניהם ״שנועדו לגדולות״ בלימודים אקדמיים ובתארים מתקדמים. המנהיגות הביטחונית והמדינית אין בה כדי לשמש דוגמה בשבילם.
ביטחונם אזרחי המדינה בהידרדרות עמוקה
כשרק לאחרונה עברנו תקופה של חשבון נפש, שבין כסה לעשור, על הצבא לתת את הדין בכל הנוגע למיצוי היכולת של צה"ל להוות נקודת החיבור לערכי הניצחון והשליחות. ערכים שאחר מלחמת יום הכיפורים אבדו תחושותיהם כלא היו, ונותרו ללא רוח פועמת בקרבם כפי שהוכרו בימי קדם.
המתגייסים כיום לצה"ל אינם באמת מכירים בערכים אלו. בעת התגייסותם הם נתקלים בתרבות ארגונית הפוכה וקלוקלת המביאה את חלקם להזהיר את חבריהם שלא להתגייס ליחידה בה הם משרתים. הדוגמה האישית, האמינות, הנחישות והדבקות במשימה של רבים ממפקדיהם אינן קיימות עוד כלל. המתגייסים נתקלים בחוסר משמעת, באי־וידוא פקודות, בתרבות של שקר, באי־הפקת לקחים ובעיגול פינות בתחקירים. תדיר אין מבצעים שגרה של מסדרים ואין מטפלים בנשק, רמת הביצוע נמוכה, ופעמים מדובר בארגון שאינו לומד את הלקחים הדרושים.
המתגייסים הצעירים נתקלים בפיקוד בכיר מנותק, שאינו יורד אליהם ואינו מכיר את המציאות בשטח כי הדימוי חשוב לו יותר מהמהות. הם חסרי יכולת למלא כראוי את משימותיהם בגלל פערים גדולים בכוח האדם לאחר הקיצוצים הגדולים והבלתי מושכלים באנשי הקבע ולאחר שקיצרו את שירות הבנים. היחידות קטנות אינן עומדות בתקן, לכן העומסים הנופלים על כתפי הצעירים, שוחקים את רצונם ואת המוטיבציה שלהם. בהמשך דרכם בצה״ל הם פוגשים את מודל הקבע הצעיר ואת הסטנדרטים הנמוכים בצבא, ואלה גורמים לרוב הקצינים והנגדים הטובים לעזוב את הצבא. מצב זה הביא את צה״ל לאחד המשברים הקשים ביותר בכוח אדם מאז ומעולם.
רוב הצעירים המתגייסים לצה״ל אינם מרגישים שליחות, המוטיבציה של רבים נמוכה, רוח הלחימה בנסיגה קשה והשאלה החשובה ביותר שנותרה פתוחה אחר מלחמת יום הכיפורים וערכי הניצחון והשליחות שאבדו להם היא כיצד יוכל צה״ל לנצח כך במלחמה בשנית? צה״ל במצבו העגום – האם ישמור על המדינה ועל אזרחיה מפני האיום ההולך והמתעצם שהופך לאיום קיומי? במקום שיהיה צה"ל עמוד האש לפני המחנה, הוא הפך לצבא צולע ולא כשיר, התרבות הארגונית מתפוררת, והוא אינו מוכן למלחמה כי הסטנדרטים ירודים ואינם מושכים את הצעירים. את התשובות לנושאים הללו יצטרך לתת את הדין הרמטכ״ל החדש שעליו יהיה להיכנס לעובי הקורה לבניית צבא מנצח בהם ייבחן בראש ובראשונה ביכולתו ליזום שידוד מערכות ולשקם את צה"ל בכמה נושאים מרכזיים ולהוציאו מהבוץ בנושאים הבאים:
- שיקום התרבות הארגונית הקלוקלת שהיא יסוד היסודות לבניית צבא ראוי.
- שיקום כוח האדם והקבע ובשירות הסדיר הנתון במשבר חמור - שינוי מודל הקבע הצעיר שגרם נזקים חמורים למוטיבציית הנגדים והקצינים לשירות קבע ארוך, שגרם לעזיבת רבים מן הצבא.
- שיקום הרציפות התפקודית בבסיסי חיל האוויר למתן יכולת להמראת מטוסים למשימותיהם בזמן מלחמה - רציפות תפקודית זו הידרדרה בעשור האחרון בעטיה של התפוררות הגדודים שהוקמו לעסוק בכך. תפקידם הוא לאסוף רסיסים מהמסלולים, לעזור בסתימת הבורות על המסלולים שייווצרו מהטילים המדויקים, לכבות שרֵפות בבסיסים ולפנות את הפצועים. לאלפי החיילם בכל בסיס אין מקלטים. בסיסי חיל האוויר אינם מוכנים למלחמה הרב־זירתית, בה ישוגרו מדי יום על בסיסים אלה עשרות טילים מדויקים ולהקות כטב״מים שישבשו מאוד את המראות המטוסים למילוי משימותיהם ואת נחיתותיהם.
- שיקום זרוע היבשה ושיפור כשירותה - יכולת הלחימה הבין־זרועית שבלעדיה אי־אפשר לנצח במלחמה, קליטת אמצעי לחימה חדשים של טילי קרקע־קרקע, הפעלת מערכות לייזר עוצמתי.
- הכנת העורף למלחמה והקמת משמר לאומי.
- שיקום היכולות הלוגיסטיות והיכולות האחזקתיות בטיפול באמצעי לחימה, שהופרטו ואוזרחו ועברו ליותר מאלף מפעלים חיוניים אזרחיים, שרובם אינם כשרים לתת מענה בשעת מלחמה.
- שיקום האמונה בצדקת הדרך, בערך השירות ובערך הניצחון, והגברת המוטיבציה ורוח הלחימה.
>>> אלוף (במיל') יצחק בריק בריק משמש כחבר "פרויקט הניצחון הישראלי", מפקד גיס דרומי, מפקד המכללות הצבאיות ונציב קבילות החיילים לשעבר ובעל עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים