כמעט נהרגתי בגלל כדורגל.
נולדתי בטהרן ב-1973. שיחקתי כדורגל עד כמעט גיל 14 ברחובות של השכונה שלי. החוויות של משחק הכדורגל גם איחד אותי עם החברים והשכנים מוסלמים שלי בצורה בלתי רגילה. במגרש הכדורגל, יותר מכל מקום אחר, הרגשתי אחד מהעם.
פעם נדרסתי באמצע משחק כדורגל. פשוט לא שמתי לב כשמכונית מתקרבת אליי. זו הייתה תאונה קשה. לשחק כדורגל ברחוב מול הבית היה כל כך חשוב לי ושמח אותי, שכל פעם ששיחקתי הרגשתי בטרנס. לא ראיתי, שמעתי או הרגשתי שום דבר אחר, רק המשחק. ואני לא היחיד. אם כדורגל הייתה גם דת, באיראן יש לו פוטנציאל להיות דת הכי פופולרית אחרי האיסלאם.
ניסים ונפלאות
אבא שלי היה אחד מהחזנים של בית כנסת בשכונה שלנו. הלכתי לבית כנסת כל יום שבת, אבל היום שהרגשתי הכי קרוב לאלוהים היה שפגשתי את עבד אל עלי צ'נגיז ואסגר האג'ילו, שהיו שחקני בקבוצת איסתיקלל שהייתי אוהד שלה, ובהרוז סולטאני שהיה שוער של נבחרת איראן. פגשתי את שלושתם קרוב לבית של סבתי. דיברתי איתם, אפילו ניהלתי שיחה עם סולטאני. שאלתי אותו מבחינתו מי היה השוער הכי טוב בגביע העולם בשנת 1982 בספרד. "השוער של נבחרת קמרון", הוא השיב. ביום הזה חשבתי שהגעתי הכי קרוב לאלוהים. הנה הייתי פישר קטן בן עשר ובתוך יום פגשתי שלושה כוכבי כדורגל איראני, ואפילו ניהלתי שיחה עם אחד מהם. מבחינתי קרה לי נס. האירוע הזה קיעקע את האהבה שלי לכדורגל איראני לליבי.
קשר לעולם
הייתי בן 6 שהמהפכה באיראן התרחשה, ו-6 וחצי כשהסטודנטים האיראנים כבשו את שגרירות ארצות הברית בטהראן. כתוצאה משני אירועים האלו, רוב העולם המערבי הרחיק את עצמו מאיראן או ניתק קשרים. אם זה לא היה מספיק גרוע, מעט לאחר מכן הצבא של סדאם חוסיין פלש לאיראן. הרבה איראנים חשבו שהעולם שונא אותם בגלל המשטר, אך כדורגל היה אחד מהדרכים היחידות שהעם האיראני הרגיש שהוא עדיין קיים וחשוב מחוץ מהגבולות של המדינה שלהם. אני לא אשכח את ההתרגשות שהרגשנו כשקבוצת Leipzig Locomotive הגיעה ממזרח גרמניה כדי לשחק באיראן ב-1984. "הנה אנחנו עדיין חשובים בעולם", אמרתי לחברים שלי מהשכונה.
הפנים היפות של איראן
באיראן יש הרבה אנשים מנומסים ומשכילים שרוצים יחסים טובים עם כל העולם. אחרי המהפכה, בדרך כלל, כל פעם שפוליטיקאי איראני דיבר אל העולם החיצון, במיוחד אל מדינות מערב, הרבה איראנים הזדעזעו והתביישו מהאמירות התוקפניות והבורות שלו. אחרי המהפכה, משחקים בחו"ל היו אחד מהמקומות היחידים בהם איראנים היו יכולים לייצג את העם שלהם בצורה מקצועית ומכובדת.
יחסי ציבור למחאה באיראן
איראן נמצאת במחאה מתמשכת מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979. כבר יותר מתשע שבועות עברו מאז שהמשטר רצח את מהסה אמיני. איראנים בתוך המדינה, ובמיוחד המפגינים והאסירים, צריכים עזרה ותמיכה מהקהילה הבין-לאומית. להחזיר את המחאה לכותרות יעזור מאוד. גביע העולם בקטאר יהיה הזדמנות חשובה מאוד כדי להודיע את העולם על המחאה באיראן, כי רוב התקשורת העולמית תהיה שם.
באותו זמן, שחקנים לשעבר של נבחרת איראן הם חלק מהמנהיגים של המחאה בתוך המדינה ובחו''ל. עלי כרימי הוא קפטן הנבחרת לשעבר ואחד הכוכבים הגדולים בתולדות הכדורגל של איראן. מאז ההתחלה של המחאה באיראן הוא אחד מהדמויות המובילות נגד המשטר.
העם האיראני כבר סובל יותר מ-43 שנים מדיכוי, שחיתות ואכזריות של משטר של האייתולות. ניצחון או תיקו במשחק אחד בגביע העולם ישמח מיליון לבבות שהרבה שנים לא הרגישו שמחה. מגיע לעם האיראני הסובל את השמחה הזאת.
מאחל לנבחרת איראן המון הצלחה בגביע העולם בקטאר.
>>> ד''ר מאיר ג'בדנפר מלמד את הקורס 'ביטחון ודיפלומטיה של איראן' באוניברסיטת רייכמן