ההסכמות במשא ומתן הקואליציוני תובעות מהמטכ"ל שינוי בכפיפות המנהל האזרחי ביהודה ושומרון ובשיטת פעולתו במלוא משימותיו. במקביל, נדרש בירור במשמעות השינוי לכפיפות כוחות מג"ב ביו"ש לשר לביטחון פנים. לאחרונה נוספה דרישה לשינוי גם בשיטת בחירת הרב הצבאי הראשי, בגיבוי הצעת חוק חדשה. הדרג המדיני, כסמכות עליונה, בוודאי רשאי לקבל החלטות מנוגדות להמלצת הרמטכ"ל ומפקדי הצבא. אולם, אין ספק כי שינויים כאלה מחייבים עבודת מטה ובירור מלוא המשמעויות, תוך הצגתן לדיון משותף בדרג המדיני.
בימים כתיקונם, שיחת הרמטכ"ל אביב כוכבי עם ראש הממשלה (אז המיועד) בנימין נתניהו, לא הייתה מתחילה לחולל פולמוס תקשורתי. במערכת הזיקות הראויה בין ראש הממשלה לרמטכ"ל, רצוי שיתקיים ערוץ פתוח לשיח מברר. השימוש בערוץ זה לגמרי נחוץ ולגיטימי, במיוחד כשהוא נעשה בידיעת ובאישור שר הביטחון. עבור ההנהגה הלאומית העליונה שנבחרת בהליך פוליטי, בתוכה ראש ממשלה, שר ביטחון וחברי הממשלה, הרמטכ"ל כמפקד הצבא וכמצביא נושא באחריות גדולה לאין שיעור מאחריותו האינסטרומנטלית של קבלן ביצוע.
בספרו "פנקס שרות" ראש הממשלה יצחק רבין, נתן ביטוי לתפיסתו לאחריות המשותפת הראויה להתקיים בין רמטכ"ל לבין הממשלה. כאשר הוצגו לממשלת גולדה מאיר, בחורף 1974, עיקר מסקנות וועדת אגרנט, רבין כיהן כשר העבודה. הוא היה היחיד שהציג עמדה עקרונית נגד המסקנות וכך אמר אז בישיבת הממשלה: "אם אין אחריות משותפת לתוצאות, (בין דרג מדיני לצבאי) אין גם סמכות משותפת לקבלת ההחלטות". (יצחק רבין, 1979, פנקס שירות, ב', עמ' 414).
כשתיאר בהמשך את תקופתו הראשונה כראש ממשלה סיפר:
"זמן רב היה דרוש לממשלה שעמדתי בראשה, ולי כראש ממשלה, לתקן את הפגם החמור שוועדת אגרנט ניסתה להטיל בחיינו. חשתי כל הזמן בגילויים של חוסר אמון מצד הרמטכ"ל (היה זה רב אלוף מוטה גור). בליבו אמר ולעתים אף התבטא כך, שאם יקרה משהו הוא יישאר בודד, כנושא אחריות בלעדית. לכן, מוטב לו להצהיר הצהרות פומביות, המבטאות הסתייגות מצידו ואזהרה מפני התפתחויות שליליות, ובלבד שלא יישאל לאחר מעשה: אתה אחראי, היכן היית? מדוע לא הזהרת?".
לאור ניסיונו כרמטכ"ל וכראש ממשלה, יצחק רבין הסביר כי המקום שבו עומדים דרג מדיני מול דרג צבאי לא יכול להיות מוסדר רק בהסדרה היררכית, באופן כזה שיש מי שמחליט מה, ויש מי שיודע איך. האיש שיודע 'איך', אינו צריך, כביכול, לשאול שאלות על 'המה' ו'הלשם מה', והאיש שיודע להגיד 'מה', אינו חייב, כביכול, להיות בקיא במשמעויות של ה'איך'. גישה כזו לא הייתה מקובלת על רבין, ועמדתו מבטאת גישה המושתתת בעיקרה על מושג "האחריות המשותפת". זו גישה אחרת מזו התופסת את כפיפות דרג הצבאי לדרג המדיני בזיקה אינסטרומנטלית גרידא.
מנקודת מבט זו, מרתק להתבונן בשעה הגורלית בה עמד הרמטכ"ל דוד אלעזר, בשיאה של מלחמת יום כיפור, בדיון קבינט, ב-12 באוקטובר 1973, בשאלה אם לצלוח את תעלת סואץ. הרמטכ"ל תבע שם ברור: לשם מה צולחים? טענו כלפיו, אתה הרמטכ"ל תגיד רק האם אתה יודע ויכול לצלוח? השר גלילי ביקש מהרמטכ"ל, שיתמקד רק בשאלה הצבאית. הרמטכ"ל, לעומת זאת, התעקש לברר תחילה האם מהלך הצליחה יביא להפסקת אש ראויה, וכך אמר:
"אני בא היום עם המלצה מוגדרת. אינני בא לומר שאני ממליץ לצלוח ולא שאיני ממליץ, זו החלטה גורלית והיא מחייבת הרבה התייעצות, החלפת אינפורמציה צבאית ומדינית וחשבון נפש הכי חברי שאפשר... יש לי מה לומר בעד ומה לומר נגד. חסרה לי בעיקר הערכה מדינית מספקת כדי לגבש את הצעתי. בסופו של דבר אני אתן את המלצתי החד-משמעית הצבאית אם לתקוף או לא לתקוף, אבל אינני רוצה בשלב הראשון של הדיון לומר כבר עתה שהגעתי למסקנה... הבעיה היא לא בהערכה הצבאית. אנחנו מסוגלים לצלוח, יש לנו סיכוי לצלוח את התעלה, לעשות מאחז מסוים בצד השני ולשנות ממחר את המצב בתעלה שיהיה יותר טוב למחר... אבל לדעתי נקודת המבחן לכל העניין היא בדבר אחר: מה שאנחנו צריכים להשיג זאת הפסקת אש, האם זה מביא את זה?" (12.10.1973 14:30-16:30 דיון קבינט).
הדברים שנאמרו באותה שעה הירואית מלמדים עד כמה, במקום שבו עומד מצביא מול דרג מדיני, מעבר לשאלה למי נתונה הסמכות להחליט, נדרשת גם היכולת לתבוע לברר את עומק הדברים בשיח פתוח המתקיים באחריות משותפת.
למיטב הערכתי, וללא כל ידיעה על תוכן השיחה, זה בדיוק מה שביקש רא"ל אביב כוכבי להשיג בשיחתו עם ראש הממשלה. מבחינה זו, יוזמת הרמטכ"ל להבעת דאגתו בפני ראש הממשלה, בתביעה לשיתוף המטכ"ל בהחלטות, לא רק לגיטימית אלא גם ראויה להערכה.
>>> אלוף במיל' גרשון הכהן הוא מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, חבר בתנועת "הביטחוניסטים"