טוב עשה ביהמ"ש השלום בראשון לציון שהפך את החלטתו הקודמת שהורתה על שליחתה בכפייה של נפגעת האלימות למקלט. מדובר בלא פחות מפרשנות מרחיקת לכת ופסולה של הסמכות להורות על צו הגנה. השופט מזרחי אף ציין בהחלטתו אמש, כי אין סמכות מפורשת מתוך החוק להורות על שלילת חירותה של נפגעת האלימות, וזאת לא בכדי.
זו איננה הפעם הראשונה שבית המשפט מורה לנפגעת אלימות להיכנס למקלט לנשים מוכות, ומעדיף אמצעים אלו תחת מיצוי כלל האפשרויות להורות על צווי מעצר כנגד הגורמים המאיימים. אולם, בהיעדר נתונים אודות היקף התופעה, לא ידוע עד כמה היא שכיחה.
ההחלטה היא הוכחה לציון הבלתי מספיק של משרדי הממשלה והמשטרה במאבק באלימות כנגד נשים, וכך, במקום להביא את המאיימים על חייה של נפגעת האלימות למעצר, מבקשים להצר את צעדיה ולפגוע בחירותה על גופה. דווקא לנוכח אוזלת היד, בולטת לרעה היום יותר מתמיד העובדה כי מדינת ישראל מתמהמהת להצטרף לאמנת איסטנבול המבטיחה שלל כלים ואמצעים להתמודדות עם תופעת האלימות.
כך, מחייבת האמנה את המדינה "לתמוך במחקר שדה על כל צורות האלימות הכלולות בתחום אמנה זו, על מנת לחקור את שורש סיבותיהן ואת השפעותיהן, את היקרויותיהן ושיעורי ההרשעה, כמו גם את יעילות האמצעים הננקטים ליישום אמנה זו" (תרגום: מרכז רקמן).
אם לא די בכך, החלטת הממשלה המורה על פיתוח מערך מדדי תוצאה המאפשרים לבחון את הצלחת המדיניות, טרם מומשה. על כן, הצטרפות לאמנה ומימוש סעיף זה מתוך שלל סעיפיה החשובים, היה חושף עד כמה שגורה התופעה בה המשטרה, בגיבוי בתי המשפט, מוצאת פתרון על ידי כליאתן דה פקטו של נשים. מציאות זו, לא רק שפוגעת בזכותן הבסיסית של נשים אלו לחירות, היא גם לא תבטיח לאותן נשים הגנה, שכן כל עוד לא עוצרים את הגורמים המאיימים, כל עת שהאישה תצא מהמקלט היא תהא חשופה לאותה סכנה.
יתרה מכך, הוצאת צווי הגנה כנגד הנשים נפגעות האלימות המחייבים שהייה במקלט מוגן, תהווה תמרור אזהרה עבור נשים שאינן מעזות להתלונן. במציאות בה נשים נרתעות מהגשת תלונה במשטרה, העובדה כי תלונה זו יכולה להתהפך כנגדן ולשמש כעילה להוצאת צו כנגדן ולהחזקתן בניגוד לרצונן בשעה שהמהלך אימים מתהלך חופשי, עלולה להוות לחסם נוסף להגשת תלונה והישענות על גורמי אכיפת החוק.
שלא תבינו לא נכון. גם כיום יש בידיה של הממשלה כלים להתמודדות עם תופעת האלימות כנגד נשים בכלל ונשים ערביות בפרט, נשוא החלטתו של בית המשפט במקרה זה. שכן, החלטת הממשלה 4439 משנת 2019 (והחלטה 513 העוקבת לה), הקובעת שורה של פעילויות לצמצום תופעת האלימות במשפחה על ידי משרד הרווחה ומשרדים נוספים, כמו גם החלטה 549 שנכנסה לתוקפה השנה ונועדה להתמודד עם האלימות בחברה הערבית ומתייחסת גם לאלימות כנגד נשים ערביות, מאפשרים לגורמים המוסמכים שורה ארוכה של כלים לטווח הקצר ולטווח הארוך.
אולם, במציאות שבה תקנים רבים שהוקצו בהחלטות הממשלה (כדוגמת חוקרי אלימות, עו"סיות משטרה ועוד) טרם אוישו, אין להתפלא כי המענה לנפגעות אלימות עדיין רחוק מאוד מלהבטיח את הגנתן. הצורך המיידי עתה הוא להסיר את החסמים הרבים ליישום החלטות הממשלה, המספקות פתרונות הוליסטיים גם אם לא שלמים לתופעה.
במקביל, לנוכח היקף התופעה המדממת וכישלון המשטרה, יש לתעדף נושא זה כבעל סדר עדיפות לאומי ראשון במעלה ובהתאם לפעול באופן מיידי למינוי פרוייקטור לאומי לרבות מתן סמכויות. אם הקורונה חייבה מהלך כזה, אין ספק שגם נושא זה מחייב את אותה התמודדות.
על רקע הבחירות המתקרבות, יש לצפות להתחייבות של כלל המפלגות, להציב נושא זה בראש סדר יומם ולהביא עימן תכנית סדורה כיצד להמשיך ולפעול ביתר שאת, על מנת לצמצם ולעקור את תופעת האלימות במשפחה מהשורש.
עו"ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז למוסדות ולערכים במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית לחקיקה ושוויון מגדרי