אנחנו בתקשורת אוהבים לערוך מה שנקרא "משאלי רחוב": לצאת למקום ציבורי, בדרך כלל קניון או שוק, ולהפתיע את העוברים והשבים בשאלות אקטואליות. אפשר לשאול אותם מי צריך להיות ראש ממשלה, מה הם חושבים על מלך בריטניה החדש או מה דעתם על מחירי הדלק, וכך כביכול "לבדוק את הדופק הציבורי". זה כמובן לא מדעי, ולא עומד בכללי הסטטיסטיקה, ויש אפילו סוג אחד של משאלים כאלו שיש בהם משהו לא הוגן: מבחני הרחוב, שבודקים מה יודעים אנשים על נושא מסוים.
עוברי אורח נלהבים נשאלים, למשל, מי זה בן גוריון וגולדה, והם מדברים על שדה תעופה וגלידה. ובכל זאת, אני חושב שיש מבחן רחוב אחד פשוט מאוד שאפשר לבצע מבלי לפגוע באנשים או להתנשא עליהם, ויש לו גם ערך: אם נשאל אנשים אקראיים ברחובה של עיר בישראל מהו התאריך העברי באותו יום, נקבל תמונה די אותנטית של המציאות. להערכתי, בערך חצי מהנשאלים ידעו לומר באיזה חודש אנחנו (במיוחד לקראת החגים), אבל לדעת מה התאריך המדויק? פחות מעשרים אחוזים. בכל פעם מחדש אני מופתע כשאני פוגש אנשים שלא יודעים את תאריך הלידה העברי שלהם.
בסוף שנות ה-90 עבר בכנסת "חוק השימוש בתאריך עברי", שמחייב כל רשות ציבורית להשתמש גם בתאריך העברי בכל מכתב רשמי. האם זה הפך את השימוש בלוח השנה שלנו לנפוץ יותר? לא ממש. שאלו את 120 חברי הכנסת מתי הבחירות, ומתוך שינה הם יאמרו "1 בנובמבר". עם זאת, אם תשאלו אותם מה קורה בז' בחשוון תשפ"ג, מעטים ידעו על מה אתם מדברים.
כל כך הרבה ביקורת מופנית לסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה בישראל, וכל צד מדבר על שחיקה וכפייה, אבל לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים היפים שנוצרו כאן במרחב הציבורי
ברור שככל שאתה רחוק יותר מהדת והמסורת, גם התאריך העברי הופך פחות רלוונטי. לפעמים נדמה לי שבלי "שניים עשר ירחים", השיר המפורסם של נעמי שמר ("בתשרי נתן הדקל.."), חלק גדול מהישראלים בכלל לא היו מכירים את שמות כל החודשים העבריים, ו-'י"ז בטבת" היה נשמע להם כמו איזה כתב חידה. אבל גם בחברה הדתית מתרחקים מהספירה היהודית. לא אחת אני רואה שלטים בבתי כנסת שמודיעים על שיפוץ או אירוע, ומציינים לצד התאריך העברי גם את התאריך "למניינם", רק כדי להיות בטוחים שכולם יבינו לאיזה תאריך הם באמת מתכוונים.
בוא ניפגש בג' בניסן
לפני כמה שבועות, סביב הבלאגן הרגיל לקראת האחד בספטמבר, הועלתה הצעה מעניינת - להכפיף את חופשת הקיץ ללוח העברי. במקום חופש בחודשים יולי-אוגוסט, להחליט שהחופש הוא בחודשים אלול-תשרי. זה פתרון מקסים שמשלב את הפרקטיקה והמסורת, והופך את הלוח העברי להרבה יותר רלוונטי - בטוח שבשיטה כזו התלמידים בכל הארץ ומכל המגזרים יידעו היטב מתי מתחיל אלול.
מה לעשות, העולם החומרי שמקיף אותנו מתנהל על פי לוח שנה אחר, ואי אפשר לברוח מזה. נסו לקבוע פגישת עבודה לראש חודש שבט, או מפגש עם חברים במסעדה (כשרה!) בג' ניסן, ותקבלו בתגובה, במקרה הטוב, הרמת גבה. לא זכור לי ששמעתי מישהו אומר "אני כבר לא יכול עם החום הזה של תמוז-אב", או "עד שיסיימו את הרכבת הקלה בתל אביב יהיה כבר התשצ"ג!".
לצד זה, גם בעולם הגלובלי שלנו, כאשר כל המספרים והתאריכים הנוחים מסודרים לנו באפליקציות ובתזכורות של הסמארטפון, עדיין יש משמעות ללוח השנה שלנו. לא, אני לא מדבר רק על מועדי ישראל, או על ראשי חודש, אלא על השנה כולה. אפשר לראות את זה דווקא במה שמכנים כאן "הסילבסטר" - חגיגות השנה האזרחית: התאריך מתחלף, המספר משתנה, אבל מעט מאוד באמת מרגישים שמתחילה שנה חדשה. גם החילונים בישראל, הרבה בזכות המרחב הדתי-מסורתי שקיים כאן, מתייחסים אל השנה שלהם ככזאת שמתחילה עם הסתיו, עם הנחליאלי ועם החזרה לבית הספר, וכן - גם עם בית הכנסת והשופר.
כל כך הרבה ביקורת מופנית לסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה בישראל, וכל צד מדבר על שחיקה וכפייה, אבל לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים היפים שנוצרו כאן במרחב הציבורי. א' בתשרי הוא ראש השנה שלנו בכל מובן, וספק אם יש בעולם הזה מדינות אחרות שבהן השנה נפתחת בתפילה כל כך רחבה, ובתקווה כל כך משותפת.