האתגר הנוכחי ביהודה ושומרון אינו החמור ביותר שעימו התמודדה ישראל בשני העשורים האחרונים. הוא בוודאי לא משתווה לאיומים שצמחו באזור הזה באינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הסכינים או אף בגל הטרור שניטש בחודש הרמדאן האחרון. האיום בהסלמה הנוכחית מגולם בפוטנציאל ההקרנה על אזורים אחרים ביהודה ושומרון, דבר שעלול לערער את היציבות היחסית הקיימת בגדה מזה עשור וחצי, וחמור מכך - להתפשט למוקדים אחרים במערכת הפלסטינית, ובראשם עזה. כל זאת, כאשר המערכת הפלסטינית מצויה מלכתחילה באווירת הדמדומים של "היום שאחרי" אבו-מאזן.
- קצין צה"ל נהרג בחילופי אש עם מחבלים באזור ג'נין
- התמריץ של ארגוני הטרור: "בצעו פיגוע, תעלו רשתות - ותקבלו כסף"
- צה"ל החל להפעיל מל"טים חמושים גם ביהודה ושומרון
ישראל ניצבת במלכוד רב-ממדי נוכח המציאות ביהודה ושומרון. מצד אחד, יש חשיבות אסטרטגית בייצוב השלטון הפלסטיני, תוך דחיקתו לאכוף מרות על השטחים שבריבונותו, בפרט צפון השומרון. אולם, מהצד האחר חשוב שלא להיקלע לשיח ברוח של נוסחאות קסם: ישראל אינה כל יכולה בכל הנוגע לחיזוק הרשות. חלק גדול מחולשתה נובע מסיבות פנימיות, ובראשון השחיתות הפושה בה, הניכור העמוק בינה לבין הציבור (למעלה מ-80% ממנו מעוניין מזה כעשור שאבו-מאזן יפנה את כסאו), והניוון הפוליטי שמתבטא באי עריכת בחירות מזה 17 שנים ובבלימת זרימה של דם חדש בהנהגה.
היחלשות הרשות אומנם לא נובעת כל כולה ממדיניות ישראל, אולם המגמה דוחקת בה לטפל בעצמה בחלק ניכר מהאתגרים הביטחוניים והכלכליים ביהודה ושומרון. האצת מהלכים אזרחיים בעת הנוכחית יכולה לסייע באופן מדוד לחיזוק הרשות. רוב הציבור הפלסטיני ממילא לא משולב בעימות ולא מעוניין בו, אלא שואף לשימור מרקם חייו, אך גם לא מייחס לרשות את ההישגים המקודמים. ובכלל, הציבור בגדה מעוניין בקשר ישיר עם ישראל במקום עם הרשות, דבר שאמור להדליק נורת אזהרה מפני האצת יתר של צעדים כלכליים שבכוחם "להתיך" את שטחי איו"ש למשק הישראלי.
על אופק מדיני קשה לדבר חודש וחצי לפני הבחירות, וגם אם ייפתח משא ומתן סמלי, הוא לא בהכרח ינסוך רגיעה בשטח או מוטיבציה במערך הביטחון הפלסטיני. גם במבט ארוך-טווח, קידום שיח מדיני לא בהכרח יביא פרטנר פלסטיני יציב יותר, והוא בוודאי לא יצוק בהנהגה הנוכחית ברמאללה תאווה לקידום דמוקרטיה וטוהר מידות שלטוני. חוליים אלו התקיימו ברשות גם בעיתות שיא של התהליך המדיני והקשר ביניהן אינו חד-ערכי. לא כל הבעיות נובעות מישראל, ואסור להניף סיסמאות שטחיות כאילו רוב הפתרונות מצויות בידיה. הדבר מתקשר לנטייה ותיקה של ישראל לצייר את עצמה כמקור לתמורות היסטוריות: היא לא זו שהקימה את חמאס או חיזבאללה, ואין בכוחה להעלות או למוטט שליטים באמצעות הנפת מטה קסם כלכלי או מדיני.
המצב הקיים מחייב את ישראל להמשיך ולגדוע איומים ביהודה ושומרון עד הבחירות, אך גם לוודא שלא מתפתחים נפצים רב-זירתיים ובראשם הר הבית. הדילמה המרכזית תהיה אם לקדם מבצע רחב בצפון השומרון, מעוז הטרור הפלסטיני כיום, וכל זאת בסמיכות לחגי תשרי ולבחירות ותוך הסתכנות בזליגת התבערה לעבר הרצועה - שפעמים רבות כבר נעה משולי העימות למרכזו.
את הלקח האסטרטגי תידרש ללמוד לעומק הממשלה הבאה. היא זאת שתצטרך לנער הנחות עבודה שהתקבעו בשנים האחרונות, ולדון בשינוי הנדרש. היא תתחייב לשאול עד כמה שיטת "השלום הכלכלי" אכן מסייע לייצוב המציאות במערכת הפלסטינית, האם ניתן לקדם מהלכים אסטרטגיים עם ההנהגה הנוכחית ברמאללה או שיש להמתין לעידן שאחרי אבו-מאזן, ועד כמה יועילו בעתיד חלופות מדיניות דוגמת צמצום הסכסוך לפתרון בעיות היסוד ביחסים עם הפלסטינים.
ככל שחולף הזמן מתחוור כי הדילמה האסטרטגית האמיתית שעימה ישראל מתמודדת (ועוד תתמודד) אינה כיצד לחזק את הרשות - יעד שמוגבל על ידי "תקרת זכוכית פנים-פלסטינית" - אלא אם ניתן להמשיך ולקיים מציאות נטולת חיץ פיזי ברור בין ישראל והפלסטינים.
>>> ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן