הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט האשים: "האנשים שמובילים את הקו של ביטול ההתנתקות מובילים לאסון". באותו מפגש בו נאמרו הדברים, שהקלטותיו נחשפו ב"ישראל היום", הזהיר איזנקוט מפני סכנות מדינה דו-לאומית. המחלוקת שלי עם איזנקוט היא קודם כל מקצועית, ורק אחר כך פוליטית. עם כל הכבוד וההערכה לשירותו והישגיו בצה"ל, עמדתו המקצועית, כמו בכל תחום מקצועי, פתוחה לדיון מקצועי ומחלוקת. בעולם הרפואה מקובל ומוכר שבכל בעיה רפואית מורכבת, כדאי לבקש גם דעה נוספת. בבעיות גב, מומחה רפואי אחד יכול לקבוע לחולה חובה לניתוח והמומחה השני יקבע נחרצות "רק לא ניתוח". שאלת צרכי הביטחון של מדינת ישראל ביהודה ושומרון סבוכה ומורכבת פי כמה מכל סוגיה רפואית, ולא ייתכן שהציבור ייסחף אחר סמכותו של רמטכ"ל לשעבר.
המחלוקת עם עמדת איזנקוט מתמקדת בשלוש מדרגות של תפיסה כוללת ביחס לעתידה של מדינת ישראל במרחבי יהודה ושומרון.
מדינה דו-לאומית? לא איום רלוונטי
במדרגה הראשונה ניצבת אחדות ישראלית מקיפה נגד הפיכת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית. הרוב היהודי במדינת ישראל לגמרי מסכים שמדינה דו-לאומית מנוגדת לשאיפת הדורות למדינה יהודית. אולם, הצגת האיום הזה כממשי היא מניפולציה שמשרתת בעיקר את הצד הפלסטיני. היא מתכחשת לעובדה שתהליך אוסלו, כפי שהונהג על ידי ראש הממשלה רבין, כבר התמודד עם האיום הזה ונתן לו מענה. מתוך הכרת הצורך הזה, כבר במאי 1994 יצאו כוחות צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה והיא הועברה בשלמותה לשליטת הרשות הפלסטינית. מאז תחילת 2007 קיימת ברצועת עזה מדינה דה-פקטו עם גבול ברור, ממשל מוגדר וכוח צבאי ריבוני.
במימוש אוסלו שלב ב', בינואר 1996, יצאו כוחות צה"ל ביהודה ושומרון מכל מרחבי שטחי A ו-B, האוכלוסייה במרחבים אלה הועברה לשליטת הרשות הפלסטינית. ההיפרדות המבוקשת בוצעה, אם כן, כבר על ידי יצחק רבין. בזכות יוזמתו, 90 אחוז מהפלסטינים במרחבי יוני 67 אינם חיים יותר תחת שליטה ישראלית. הצגת איום המדינה הדו-לאומית כפוטנציאל ממשי משרתת את הפלסטינים, המבקשים לסחוט את מדינת ישראל לנסיגות וויתורים נוספים הרחק מעבר למה שהעניק להם יצחק רבין.
תחת הסחטנות הפלסטינית בקמפ-דיוויד 2000, אהוד ברק נסוג מכל עקרונות רבין: הסכים לחלוקת ירושלים, לוויתור מוחלט על בקעת הירדן ולהענקת ריבונות מדינתית מלאה לרשות הפלסטינית. ראש המשלה אהוד אולמרט, במפה שהציג באנאפוליס נובמבר 2007, הפליג אל ויתורים נוספים. גם הוא השתמש במינוף מניפולציית ההתדרדרות למדינה דו-לאומית.
לנוכח הנסיבות שהתפתחו מאז, העמדה הישראלית הנכונה צריכה לדחות את ממשות איום ההתדרדרות למדינה דו-לאומית ולהכיר בו כסחיטה. גם אם הרשות הפלסטינית תקרוס מסיבה כזו או אחרת, יש לישראל דרכים רבות לארגן את המרחב ואת השליטה על האוכלוסייה המתגוררת בו מבלי להתכנס בהכרח אל הכלתה במדינת ישראל. ראוי לעם ישראל להכיר כי המשך המינוף באיום הזה משרתת בגלוי את הדרישה להיפרדות נוספת במרחבי יהודה ושומרון באופן הכרוך בעקירת למעלה מ-150,000 מתיישבים.
גם בהנהגת המתיישבים, ובימין הישראלי, רק מעטים חותרים לסיפוח כל שטחי יהודה ושומרון. באופן המעשי, גם החתירה לביטול חוק ההתנתקות מתמקדת רק בדרישה ליישוב מחדש של היישובים חומש וסאנור שנותרו למרות ההתנתקות בסטטוס שטח C.
דיבורו של איזנקוט ראוי, לפיכך, למיקוד אל השאלה המעשית הנדרשת לשעה זו: שאלת המענה הראוי של מדינת ישראל למול המאבק הפלסטיני להרחבת שליטתם בשטחי C. בינתיים מדיניות משרד הביטחון מתאפיינת בהעלמת עין מוכוונת, שמאפשרת לפלסטינים כרסום מתרחב באחיזתה של ישראל במרחבים חיוניים אלה.
היפרדות פונקציונאלית יצירתית
במדרגה השנייה, המחלוקת עם גדי איזנקוט מתמקדת בתפיסת היסוד הנכונה לישראל בגישתה לצורת סידור המרחב ביהודה ושומרון. בחלוף מעל חצי יובל ממימוש תהליך אוסלו, התהוו שני מודלים שונים קטגורית. המודל האחד ברצועת עזה מייצג היפרדות טוטאלית בסידור מרחב בינארי - "הם שם ואנחנו כאן" עם גבול ברור במשטר גבול נוקשה. המודל השני ביו"ש, כפי שעוצב בידי יצחק רבין ברזולוציה אישית, מציג היפרדות פונקציונלית יצירתית. שטחי C, בתפיסת רבין, מייצגים את צרכי הביטחון של מדינת ישראל במרחב, כשהם מוכוונים במידה רבה על ידי תכנית אלון. בשטחי C, נכללו במפת רבין, מרחבי בקעת הירדן ומדבר יהודה כחיץ ביטחוני אסטרטגי, כל הצירים הראשיים, כל היישובים הישראליים והנכסים הצבאיים החיוניים דוגמת הר בעל חצור והר עיבל.
בגישתו זו ביטא יצחק רבין נאמנות להערכה המסורתית כי לא ניתן להגן על הריכוז הישראלי המרכזי ברצועת החוף ללא אחיזה בשטחים החיוניים ביו"ש. באופן הזה נוצרה במרחבי יהודה ושומרון היפרדות היברידית, בה מרחבי C חוצים שתי וערב את הרצף הפלסטיני - תפיסה שהתגלתה כמועילה ונחוצה במבצע "חומת מגן". אלמלא יישומה של תפיסת רבין, עם מערכת הכבישים העוקפים, מסע ההתקדמות של כוחות צה"ל לשכם בחומת מגן, היה מתחיל בנתניה וכרוך בלחימה ארוכה ומורכבת. בדחיפתו להיפרדות נוספת, גדי איזנקוט מבקש למעשה לבטל את היתרונות האסטרטגיים שהעניקה לישראל הסדרת המרחב היצירתית של רבין.
חשיבות ההתיישבות
במדרגה השלישית, גדי איזנקוט, שמדבר נגד המאמץ להרחבת פריסת ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, פונה עורף למקומה המסורתי של ההתיישבות בתפיסת הביטחון הישראלית. לא במקרה אזורי צפון השומרון הפכו בשנים האחרונות לחממות טרור, שגם מנגנוני הרשות הפלסטינית אבדו בהם שליטה. במרחבים אלה, בהשוואה למרחבי יהודה, הנוכחות הישראלית נעלמה. במהלך ההתנתקות נעקרו שם ארבעה יישובים, כולל עקירה קודמת של מחנות האימונים של גולני בבזק ושל הצנחנים בסאנור. להיעדר ההתיישבות והנוכחות היומית הישראלית במרחב ג'נין השלכה ישירה על מצב הביטחון. במבט צבאי מקצועי, דווקא החיכוך הצמוד של היישוב היהודי בתוך העיר חברון מעניק לכוחות צה"ל במרחב חברון יתרונות. בהיעדר יישובים במרחב ג'נין, תנועת כוחות צה"ל לפעולה במוקדי הטרור חשופה ומעניקה התרעה לארגוני הטרור. בהשוואה לג'נין, כניסת כוחות צה"ל לפעולה בעיר שכם מתאפשרת ממערב דרך היישוב שבי שומרון, או מדרום מהיישוב הר ברכה, שניהם בטווח חמש דקות נסיעה משכם. דרישת איזנקוט להיפרדות נוספת מתגלה כשזורה תפיסתית בגישתו המלגלגת על הדרישה להרחבת פריסת ההתיישבות.
סיכום המחלוקת מתמצה בשתי טענות מסורתיות שגדי איזנקוט ובני גנץ בחרו לנטוש. הטענה הראשונה מבוססת על ההבנה כי אין יכולת להגן על ריכוז התושבים והנכסים של מדינת ישראל ברצועת החוף הצרה, ללא שליטה במרחב ממזרח לה עד לנהר הירדן, כעומק אסטרטגי חיוני למגננה. הטענה השנייה, כאבן יסוד בדוקטרינת הביטחון הישראלית המסורתית, רואה באחיזה האזרחית ביישובים במרחב מרכיב מערכתי חיוני במאמץ הביטחוני הכולל לשימור שליטה אפקטיבית במרחב. גישת יסוד זו בוטאה לדוגמה בדברי משה דיין על נחיצות ההתיישבות באזורי הבקעה ויהודה ושומרון: "למען ביטחונה של ישראל צריך שיהיה ישוב אזרחי יהודי באזורים אלה. אם יחידות הצבא שלנו ומתקניהן יימצאו בקרב אוכלוסייה ערבית טהורה, נחשב ככובשים זרים ובסופו של דבר נאלץ לפנותם. רק אם תהיה אוכלוסייה יהודית אזרחית בגושים גדולים, כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר בשומרון, תוכלנה יחידות צה"ל להימצא באזורים אלה לא ככובשים זרים, אלא למען המטרה להבטיח את שלום ישראל, אשר אוכלוסייתה הצפופה מתרכזת בגזרה צרה על חוף הים התיכון" (משה דיין, הלנצח תאכל חרב?, עמ' 12).
בממדי דיון אלה, המחלוקת שיש לברר עם גדי איזנקוט היא לפני הכל מקצועית ולא פוליטית.
>>> אלוף במיל' גרשון הכהן הוא מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, חבר בתנועת "הביטחוניסטים"